הפעם אין תמונות, רק סיפור:

"אלה מכשהייתי צעיר- הם מספרים את סיפור החיים שלי."
את ג'וני פגשתי באשרם בהודו, איש בסביבות ה40-50 מקוובק, עם שיער ארוך מכסיף ומקורזל ומשקפיים מוצללות. מיד שמתי לב לקעקועים שמכסים את כל זרועותיו: קעקועים כחולים שהדיו נזל מהם וטישטש את זהותם, כמו קעקועי מלחים או אסירים. שאלתי אם אוכל לראיין אותו – באנגלית רצוצה (מצידו) וצרפתית דלה (מצדי) – הוא קירטע: אני חי כאן ועכשיו, הקעקועים זה עבר שאני לא מעוניין לשוב אליו.
לאחר מכן אני נתקלתי בו שוב וניגשתי כדי להתנצל, אם פגעתי בו באיזשהו אופן. הוא חייך והניד ראשו לשלילה: "Non non non."
"בואי, תראי-" הוא הפשיל את שרוול ימין והפגין כלפיי את הצורות המוכתמות על הכתף, שנראו כפני ילד בוכה עם שני חפצים לא ברורים מוצלבים מאחור (שהתבררו אחר כך כאקדחים). הוא הסביר: 3 אנשים תקפו אותו בדקירות ויריות. הוא הצביע על הצלקות מתחת לסנטר, לאורך הזרועות. הוא חשף את הבטן והצביע על צלקת קטנה עגולה. "הילד הבוכה הוא אני."
על אמתו הימנית הראה לי קעקוע של ישו עם לב בוער. מתחת ללב, הסביר, היה צלב קרס. הוא שולף את האמה המקבילה, שם יש צורה גיאומטרית ובתוכה ריבועים: באחד צלב קרס בכיוון המסמל את הודו העתיקה, השני בכיוון היותר מוכר לנו. "אחד הוא לטוב, השני לרע."
הוא סובב אליי את כתף שמאל, שם התגלה קעקוע בסגנון הפוך מהשאר שנזלו והתעבו עם הזמן: דמות מלאך בקווים עדינים, מבולגנים, כמעט כמו ציור עיפרון. "יש מלאך הטוב ויש מלאך הרע," אמר והצביע. החולצה שלו הסתירה את המלאך הרע התחתון, אבל לא היה לי אומץ לבקש עוד. "אני המלאך הטוב, זה, רואה?" הוא הצביע על עין שצופה מעל המלאך הטוב.
"את מבינה, אלה רק כמה קעקועים, ותראי מה אני מספר."

14 בפברואר 2010 | כללי | 3 תגובות

ריידר, 40, נגנית מסור ואקורדיון ואמנית בינתחומית מעיירת הדסון, ניו יורק.

"את הקעקוע הראשון שלי עשיתי באופן ספונטני בגיל 20 בטוסון, אריזונה. חברה שלי הייתה בעבודה כל היום והיה לי משעמם. לכאורה זה רק עיגול סביב הזרוע, אבל מתחת לבית השחי כתוב השם שלי בתרכובת מיוחדת. אני כבר לא זוכרת בדיוק איך זה נראה; אני לא רואה אותו בכלל."

"את קעקוע הטבעות על הצוואר עשיתי לפני כעשר שנים בסן פרנסיסקו. בעשורים האחרונים יש שם מין רנסאנס קעקועים- אנשים בקטע של שינוי הגוף וטרנספורמציה, זיהוי דרך סימון עצמי. אני אוהבת את הרעיון שעיגול יכול להחזיק ולהכיל אותך. או שמשהו יכול לעטוף אותך ולגרום לתחושת שלמות ואינסוף. של אנרגיה, או של רוח. רק אחרי שעשיתי את הטבעות גיליתי שיש קעקועים שבטיים דומים שהרעיון בהם הוא לעטוף את האיברים כדי להרחיק רוחות רעות. אבל זה לא למה עשיתי אותם.

הקיעקוע עצמו היה תהליך אינטנסיבי. המקעקע היה בקטע של קיעקועי טרייבל, זה גם למה הוא מאוד התעניין בלעשות את שלי. זה לקח נצח כי הוא רצה לעשות אותם מושלם ועבר עליהם שוב ושוב ושוב- בסביבות ה-4 שעות. הוא היה צריך לטפס מעליי וסביבי, עד שבאיזשהו שלב השולחן נשבר. אחר כך הייתי עם תחבושות על הצוואר והמורה לאקורדיון סירבה להביט בי כל הערב.

אני אוהבת לחשוב על העור כפלטה, שכבה חיצונית. קעקועים הם דרך לשנות את עצמך. זו גם דרך לתבוע בעלות על הגוף, או להיות אינטימי עם עצמך. האופן בו אני מציירת והאופן בו אני חושבת על חלל אינו שטוח. כאמנית אני אוהבת לעבוד עם מבנים ולהשתמש בגוף כארכיטקטורה. אני משנה חללים, אני אוהבת לעבוד עם תודעה ולשנות את חושי בני אדם. גם קעקועים יכולים לעשות את זה. הם לא מרגישים לי כמו משהו קיצוני; הם משהו טבעי שאתה עושה או לא עושה.

את הנוצות עשיתי ב-2004, ליומולדת, כדי שאוכל לעוף. הרבה מהקעקועים עשיתי כשהייתי בשינוי והייתי חייבת לעשות משהו כדי להרגיש שבאמת קרה שינוי. או שזה סמל למעבר- יש כוח שבא עם זה, כי זה משהו שאתה עושה לגוף, והוא כואב."

"באותה שנה עשיתי את הזברה-חד-קרן בניו מקסיקו אצל ידיד של ידיד.

את הקעקוע האחרון שלי, אוניה על הזרוע, עשיתי לפני שנה. אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר עליו. הוא הראשון שידיד צייר לי. כשמישהו מצייר עליך, היחסים שלכם מקועקעים על הגוף. אי אפשר לסנן שיחות. זו דריכת רגל בזמן ותזכורת. זה יפהפה- אבל גם יותר אינטנסיבי. ציירתי הרבה קעקועים לאנשים אחרים, וגם זה אינטנסיבי; יהיה להם את זה על הגוף לשארית חייהם."

2 בפברואר 2010 | כללי | 2 תגובות

עינב, 23, מוסיקאית ואספנית ספרי ילדים.

"הקעקועים נכנסו לתודעה שלי בגלל שהתעניינתי במטאל כטינאייג'ר. תמיד ציירתי, וזו נראיתה לי כמו הדרך להציג אמנות ואת ההוויה שלי כבנאדם.

(גודל מלא)

את המטוס עשיתי בגיל 18, אצל ליאור מפסיכו. קיבלתי את הרעיון כשהייתי אצל חברה והסתכלנו באנציקלופדיה המצויירת. מאוד אהבנו להסתכל על איורים בחוברות איך-לעשות ישנות, וראיתי את החלק על המטוסים ונדהמתי. בהתחלה בחרתי במטוס תלת מנועי, אבל אמרו שיהיה מסובך מדי אז בחרתי אחד אחר במקומו, דו מנועי בשם "דקוטה". בסוף אני גם יותר אוהבת אותו. זה היה מאוד רגשי- כשעשיתי אותו לא ידעתי בדיוק למה אני עושה אותו, אבל ידעתי שזה מתחבר לי הרבה עם ילדות, והתחברתי לקווים הפשוטים כמו תרשים והקשר למידע של אנציקלופדיה. רוב האנשים שואלים אותי למה הקעקוע מקושר, האסוציאציה הראשונה שלהם זה לחופש, ואני נוטה להסכים איתם.

עשיתי את הקעקועים שלי אחד לשנה, ושנה אחר כך בגיל 19 קעקעתי את את הילדה מנגנת על מגבר שרוף. זה ציור של יושיטומו נארה, אמן שאני אוהבת, שגם מייצג את שיר 11 מתוך האלבום "Suspended Animation" של Fantômas. האלבום כולו מורכב משירים קצרצרים בני 40 שניות, מקסימום דקה. מייק פאטון הוא המוסיקאי שהביא לי הכי הרבה השראה אי פעם, והרגשתי בזמנו שזו הדרך הכי טובה שלי להביע את עצמי בלי לדבר; זה כמו סימן, שאני יודעת שמי שצריך להבין יבין ויזהה אותי מרחוק.

(גודל מלא)

את הקעקוע ברגל השניה עשיתי בגיל 20, בשני סשנים של 6 שעות. יש לי קטע עם עננים- אפילו הוספתי לעצמי שם משפחה עם 'הר ענן'. בהתחלה הלכתי לקיפוד אבל הם עיצבו לי משהו נורא מתקתק שלא התחברתי אליו. הלכתי במקום זאת לסניר בפסיכו. התחלנו להסתכל לכיוון דפוסים אוריינטליים של עננים, וכשלא מצאתי שומדבר הוא עיצב משהו חדש, פרי עטו. הוא היה מביא לי כמה דברים, והייתי מתקנת: תעשה יותר עגולים, יותר נמרחים. בגלל שאני מציירת היה לי קל להדגים אילו קווים רציתי. היה לי מאוד חשוב שתהיה רוח בעננים, אז סניר הציע להוסיף פרח כי עננים לבד ייראה כמו כתם על הרגל. אחרי מליון סוגי פרחים, הסכמתי לעלים, שזה יותר מתחבר לי- עלי שלכת, ולא עלים טריים, פרחים צומחים. בחרתי בעלי המייפל, שהיו הכי יפים בעיניי, והכי עלי שלכת.

יום אחרי שעשיתי אותו, הקעקוע כאב לי מאוד, כאב תופת. הזמנתי רופא הביתה שרצה לתת לי אנטיביוטיקה ורק ברגע האחרון זרק שאולי כדאי לי ללכת למיון. מסתבר שבשביל לקבל חיידק טורף זה צריך להיכנס דרך הדם, כי דרך העור לא אפשר, מה שאומר שבמחט היה חיידק טורף. אושפזתי ל-5 ימים והייתי על שני סוגי אנטיביוטיקה לוריד 24 שעות ביום. היה הכי מפחיד כשחשבו שאולי אני אלרגית לצבע האדום שבקעקוע, כי אם כן אז היו צריכים להוריד לי את הקעקוע, ואחרי כל המאמץ זה נראה לי נוראי. לא עשיתי קעקעוע מאז- 3 שנים. אבל רוצה ומתכננת."

בתכנון? "בכל פעם שאני מתלבטת לגבי קעקועים, יש לי המון אופציות שהולכות איתי הרבה זמן. אז נגיד שנה שלמה אני חושבת על 5 אופציות במקביל. כנראה זה יהיה אחד בחלק הפנימי של הזרוע העליונה: שרבוט בקו נקודות פשוט של ציפור; צבי עומד עם קרניים מפוארות (גם מעולם הילדים- אלו חיות כוח שאספתי במהלך השנים); קיפוד ריאליסטי יותר יחסית, בסגנון של מוריס סנדאק; או ציפורים מעטיפת אלבום של Zegunder."

2 באוקטובר 2009 | כללי | 8 תגובות

גיל, 25 וקצת, מארגנת מסיבות קוויריות ואלטרנטיביות בת"א.

"את מכירה את הדבר הזה שעוברים ברחוב מישהו זר ולא יודעים מאיזה צד לעבור? אין לי את זה. השאלה מי עובר קודם נעלמת – פשוט מפנים לי מקום. קריעת ים סוף. חברים רוסים שלי סיפרו לי שבתרבות הסובייטית, במיוחד לבחורות, קעקועים זה סימן של פושע, כנראה זה מסביר את זה. נראה לי שנפל לי האסימון לגבי קעקועים אחרי שראיתי פעם ראשונה את 'ממנטו'. מתתי על הקונספט של לקעקע דברים בשביל לזכור אותם. אני מאוד אמביוולנטית – תמיד מתלבטת בין דברים. אז את הדברים שהתעמתתי איתם ועשיתי לגביהם החלטה אני מקעקעת על עצמי.

הראשון היה הנסיך הקטן, מתנת יומולדת 18 ממישהי שהייתה אז חברה מאוד טובה שלי. גם הוא וגם הפניקס הם מתוך ספרים שקראתי כשהייתי ילדה. את שני הראשונים עשיתי בלי הסבר ברור מה הם מסמלים עבורי. ידעתי שהם חשובים לי אבל לא למה- רק אחרי שקעקעתי ידעתי מה החשיבות שלהם. הם מתעסקים בטרנספורמציה: הנסיך מוכש על ידי נחש כדי שיוכל לאבד את הגשמיות שלו ולחזור לכוכב שלו; הפניקס שורף את עצמו כדי להיוולד מחדש.

את קעקוע הקוביות עשיתי בגיל 21 בערך וזה הקעקוע היחידי שלי שהיה די ספונטני. אני חושבת על כל קעקוע ולא עושה יותר מאחד בשנה, לראות אם אני שלמה עם המשמעות. זה היה אחרי שקראתי את "איש הקובייה" של סופר הצללים לוק ריינהרט. בספר מסופר על איש שמחליט באופן ספונטני לשחק בקוביות, שאם ינחתו באופן מסויים, הוא יורד ואונס את השכנה שלו. זה מפתח דת שלמה של קביעת כל נתיב חייך ע"פ משהו אקראי, לא מונחה שכלתנית. דווקא עשיתי אותם בגלל שהייתי בנקודה של חשיבה על מודלי המוסר שלי, מה אני מאמינה, ולהזכיר לעצמי שיש לי מונחי טוב ורע קבועים.

(גודל מלא)

את המצפן הזהוב עשיתי לפני שנתיים. זה מספר פנטזיה מטורף מטרילוגיית "חומריו האפלים". זה היה פחות מה שלקחתי מהספר כמו שפשוט אהבתי את הדימוי, הוא ההכי צ'יזי שלי. רציתי שמיקום המצפן יהיה על עמוד השדרה.

(גודל מלא)

את הקעקוע של המילים לשיר "Snake" של פי ג'יי הארווי עשיתי לפני שנה. אני עדיין מפענחת את הקעקוע הזה. אני אוהבת חיות, אבל לא במיוחד נחשים. זה מוטיב חוזר בתרבות שלנו, שכמו נשים סירסו את הדימוי המקורי שלו. נחש מסמל המון דברים: כוח, רפואה, הוא בולע את עצמו. כל אחד מהקעקועים הוא הנצחה של אמנות, בייחוד ספרים. כאן אני מנציחה את האהבה שלי לפי ג'יי הארווי, שהיא אמנית בכל רמ"ח איבריה ומשפיעה עליי. היה לי חזון של איך שזה יתחבר לקעקוע בגב: קווי מתאר של נחש שתוקף את הפניקס. אבל המקעקע אמר שבלי קשקשים לא יראו בכלל מה זה, זה יהיה סלסול סביב הזרוע.

בזכות הקעקוע הזה אני חווה על בשרי, מילולית, את הקושי של לחיות בארץ הזאת. 'מה, את לוח מודעות?' 'עשית פתקים למבחן?' 'מה, מה יש לך על היד?' החוק שלי הוא שמי שייגש אליי בצורה מנומסת אני מכבדת ומקבלת, אבל זה פחות מאחוז. בארץ אין מרחב פרטי. אני חושבת שיש לי קעקועים אלימים לכאורה בתוכן, למרות שאני לא חושבת עליהם ככה – הם בעצם מאוד עדינים."

בתכנון? "השלמה של הגב: על הכתף תהיה פתיחה של זנב של נחש אנקונדה תלת ראשית שתתקוף את הפניקס. זה, גם, יסמל את האמביוולנטיות שלי."

24 בספטמבר 2009 | כללי | 2 תגובות

 משתתפים ב-Fuckparade

 *
בשוק היד שניה ב-Mauerpark

 *
במועדון ה-Roses

23 בספטמבר 2009 | כללי | תגובה אחת

סווֶן, 27, מפיק מסיבות דאנסהול ורגאיי.

"את הראשון, של סמל ברלין, עשיתי בגיל 21. הסמל מופיע בכל מקום רשמי ובכל התחבורה הציבורית. זה היה בשביל העיר כשלא גרתי כאן וגרתי במקום אחר. הפכתי את הדב המקורי לשלד (בהשראת להקה גרמנייה שעשתה אותו דבר לנשר בדגל גרמניה), כדרך לומר: 'אוקיי אני גרמני, אבל אני לא אוהב את איך שהיא.'

ברלין לא כל כך נחמדה כמו שהיא נראית- היא משתנה, התושבים הותיקים צריכים לעזוב כי יקר מדי. גם האלטרנטיבות. בונים מגדלי ענק, לא מה שהאנשים שבאמת גרים כאן רוצים. [בתמונה מצד שמאל] זה הסמל של שכונת פרנזלאוורברג, ששיניתי את סמלים בו לפרטים מהחיים שלי, כמו הנוף ל-U-bahn [מערכת הרכבת התחתית בברלין] והכוכב שהוא סמל חברת ההפקה שלי.

בצד השני של הזרוע עם דב ברלין יש את מגדל הטלויזיה באלכסנדרפלאץ, שקיעקע לי ידיד. אלה מקומות שאני אוהב, מקומות במזרח, הבית שלי. אין שער ברנדנבורגר. זו ברלין האמיתית שלי. החומה הייתה 200 מ' מהבית שלנו. לא דיברנו על זה. לפני כן הייתה חומה, פתאום לא הייתה. אבא אמר שמשתלטים לנו על האיזור. המערב "קנה" את המזרח- מכרו רעיונות נחמדים של קפיטליזם שכולם אהבו. גדלתי בדירה בשכונה כל חיי- 27 שנה. שנה אחת היינו מחוץ לבית כי שיפצנו וזהו."

 בתכנון? "הראשון יתקדם לאורך הזרוע עם חלקים נוספים של העיר. בזרוע השניה הייתי רוצה להוסיף את זפאטה, אבל כרגע אין כסף."

21 בספטמבר 2009 | כללי | אין תגובות

(גודל מלא)

"חברות היא לב אחד הפועם בשני גופים"

28 באוגוסט 2009 | כללי | תגובה אחת

פרק א': עלמה

"כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר.
(הציניים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור).
ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.
הבמאית י' דיברה איתי על זה פעם בהקשר של הצגת תיאטרון. האושר הזה, היצירה שיודעת שהיא תעלם בשנייה שתסתיים ההכנה. ואפשר הרי שעות, במלוא הרצינות, ולבד: להתפיח, ללוש, לקצוץ, לעבות, לקרר, לכתוש. ועוד לפני כן: לתכנן, לחשוב, לקרוא, ללכת לשוק לבחור ירקות. ואפילו המחשבה שלפני המחשבה על האוכל: המקום, הזיכרון, הגעגוע, התשוקה.
הדבר עצמו לא נשאר. ככה זה אצלי. אולי בגלל זה אני תמיד זוכרת (ואם לא את הדבר, לפחות את המילה).
אם הייתי יכולה אחרת, אולי היה לי קעקוע. כזה שנשאר ולא משתנה ואי אפשר לסבן חזק והחוצה. אם הייתי חיה בשלגים של פינלנד, היו לי עשר שמשות קטנות על אצבעות כף הרגל. אם היו לי נמשים על הזרוע הייתי משרטטת ביניהם מפות כוכבים. אם הייתי פיראטית הייתי מקעקעת שם של גבר אחר בכל חוף."

(הקעקוע של הילל על קאפקייקס, עלמה מבשלת+כותבת ועדי מצלמת)

פרק ב': היללי

הילל, 24, די ג'יי בחסד.

"עשיתי אותו לפני 8 חודשים אצל ג'ורג'י בסטודיו קיפוד. זה היה בדרך חזרה מבית הקברות בשלושים למוות של אמא של חברה, שבאה גם לקעקוע."

"אני זוכר את הרגע הזה, בשנייה, שאני רוצה לב שבור ושיוחאי [מטוס] יצייר אותו. התקשרתי ליוחאי, שאלתי אם הוא מוכן, עשינו כמה סקיצות. אהבתי את זה שזה נראה כאילו אני תיכוניסט משועמם בשיעור שמקשקש על היד. יוחאי בחר את המיקום- זה חלק בעור הגוף שאיפה שהאור מכה בו זה משפיע על מצב הרוח."

בתכנון? "סירת מפרש, נבל ואיזושהי צורה מופשטת."

28 ביולי 2009 | כללי | 2 תגובות

מוריה, 24, ציירת/סטודנטית לציור.

"עשיתי אותו לפני שנתיים. רציתי קעקוע מאז ומתמיד אבל רציתי לתת טווח ארוך שיש לי אותו אימג' בראש, ושיהיה במקום שאני לא יכולה לראות, שלא אתחיל לשנוא אותו. שמעתי את מרגרט צ'ו מדברת על קעקועים, על איך שהיחס שלה לנישואים וקעקועים הוא אותו דבר: 'Why can't I just have a henna husband?'

במקור הרעיון היה לעשות ציפור פשוטה כמו מציור ילדים, רק שני קווים. חקרתי הרבה דימויים והגעתי אל הציור הזה. למרות שחשבתי על זה 3 שנים, כשהרגע הגיע מאוד פחדתי מהכאב, כי זה איזור מאוד רגיש. אבל זו הייתה חוויה מאוד אינטימית, בגלל שזה האיזור הזה (גם המקעקע היה מאוד סטואי). לפעמים אני רואה את הקעקוע  ואני מופתעת, אבל הוא מרגיש כבר חלק ממני. זה מרגיש לי מקום מיני לקעקוע, יותר מנגיד בתחת, כי זה מקום שמישהו שאוהב אותך מגלה.

זה היה בשלב מעבר בין תקופת טיולים, היזרקות, הסתובבות וחופש מאוד גדול לתקופה של להיכנס למערכת מאוד שאפתנית עם חוקים ספציפיים ומגבילים. רציתי תזכורת שחופש זה משהו מאוד בסיסי, לא תלוי סיטואציה, שזה לא רק שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. אם מודדים את זה בצורה אמפירית, אני לא חופשית. הבחירה בחיים האלה הייתה בחירה חופשית, מתוך תשוקה ואהבה, גם אם היום שלי לא מלא בזה. אני יודעת שאני שוכחת את זה הרבה מהזמן."

27 ביולי 2009 | כללי | 2 תגובות

יונתן, 24, סטודנט לקולנוע בסם שפיגל.

"יש לי את הקעקוע 15 חודשים. לקח לי חצי שנה לחשוב עליו, למרות שהרבה זמן כבר רציתי קעקוע. עשיתי אותו 4 חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא – הייתי בקרבי אז לא יכולתי לעשות כי הוא היה מתלכלך. אז אפשר לומר שזה לכבוד השחרור.

עשיתי אותו בפסיכו בדיזנגוף. באתי ואמרתי שאני רוצה צבי ים, כל הדרך מהברך לקרסול. המקעקע חקר ומצא את הציור בספר איורים יפנים של חיות. בציור המקורי אין את הגלים, זה גוון מקורי שהוא עירבב. הייתי אמור למלא את הצבים, אבל נגמר לי הכסף באמצע. אבל גם ככה זה נראה שלם. לקח 3 ומשהו שעות לעשות אותו וממש נהניתי. אני מרוצה שיש לי קעקוע אחד, אבל ענק."

בתכנון? "אני מאוד אוהב חיות ים, אז כשיהיה זמן וכסף אני רוצה על הצד הפנימי סרטנים ומנטריי. על הצד הפנימי ברגל השניה אני רוצה נברנים או פרות ים בקרח, ובצד החיצוני דיונון ענק ומפחיד, כמו ב'20,000 מיל מתחת לים'.

אני אוהב את כל מה שחי מתחת למים- כל מה שמסתורי ולא רואים אותו. גם בכתיבה אני מוצא את עצמי הולך לדימויים של ים; משהו חשוך ומסוכן ושהולכים בו לאיבוד. כל הקעקועים הם למטה ברגליים. בקו הברכיים עובד קו היבשה."

18 ביולי 2009 | כללי | 2 תגובות