הדסון: ריידר
ריידר, 40, נגנית מסור ואקורדיון ואמנית בינתחומית מעיירת הדסון, ניו יורק.
"את הקעקוע הראשון שלי עשיתי באופן ספונטני בגיל 20 בטוסון, אריזונה. חברה שלי הייתה בעבודה כל היום והיה לי משעמם. לכאורה זה רק עיגול סביב הזרוע, אבל מתחת לבית השחי כתוב השם שלי בתרכובת מיוחדת. אני כבר לא זוכרת בדיוק איך זה נראה; אני לא רואה אותו בכלל."
"את קעקוע הטבעות על הצוואר עשיתי לפני כעשר שנים בסן פרנסיסקו. בעשורים האחרונים יש שם מין רנסאנס קעקועים- אנשים בקטע של שינוי הגוף וטרנספורמציה, זיהוי דרך סימון עצמי. אני אוהבת את הרעיון שעיגול יכול להחזיק ולהכיל אותך. או שמשהו יכול לעטוף אותך ולגרום לתחושת שלמות ואינסוף. של אנרגיה, או של רוח. רק אחרי שעשיתי את הטבעות גיליתי שיש קעקועים שבטיים דומים שהרעיון בהם הוא לעטוף את האיברים כדי להרחיק רוחות רעות. אבל זה לא למה עשיתי אותם.
הקיעקוע עצמו היה תהליך אינטנסיבי. המקעקע היה בקטע של קיעקועי טרייבל, זה גם למה הוא מאוד התעניין בלעשות את שלי. זה לקח נצח כי הוא רצה לעשות אותם מושלם ועבר עליהם שוב ושוב ושוב- בסביבות ה-4 שעות. הוא היה צריך לטפס מעליי וסביבי, עד שבאיזשהו שלב השולחן נשבר. אחר כך הייתי עם תחבושות על הצוואר והמורה לאקורדיון סירבה להביט בי כל הערב.
אני אוהבת לחשוב על העור כפלטה, שכבה חיצונית. קעקועים הם דרך לשנות את עצמך. זו גם דרך לתבוע בעלות על הגוף, או להיות אינטימי עם עצמך. האופן בו אני מציירת והאופן בו אני חושבת על חלל אינו שטוח. כאמנית אני אוהבת לעבוד עם מבנים ולהשתמש בגוף כארכיטקטורה. אני משנה חללים, אני אוהבת לעבוד עם תודעה ולשנות את חושי בני אדם. גם קעקועים יכולים לעשות את זה. הם לא מרגישים לי כמו משהו קיצוני; הם משהו טבעי שאתה עושה או לא עושה.
את הנוצות עשיתי ב-2004, ליומולדת, כדי שאוכל לעוף. הרבה מהקעקועים עשיתי כשהייתי בשינוי והייתי חייבת לעשות משהו כדי להרגיש שבאמת קרה שינוי. או שזה סמל למעבר- יש כוח שבא עם זה, כי זה משהו שאתה עושה לגוף, והוא כואב."
"באותה שנה עשיתי את הזברה-חד-קרן בניו מקסיקו אצל ידיד של ידיד.
את הקעקוע האחרון שלי, אוניה על הזרוע, עשיתי לפני שנה. אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר עליו. הוא הראשון שידיד צייר לי. כשמישהו מצייר עליך, היחסים שלכם מקועקעים על הגוף. אי אפשר לסנן שיחות. זו דריכת רגל בזמן ותזכורת. זה יפהפה- אבל גם יותר אינטנסיבי. ציירתי הרבה קעקועים לאנשים אחרים, וגם זה אינטנסיבי; יהיה להם את זה על הגוף לשארית חייהם."
2 תגובות לפוסט “הדסון: ריידר”
1 שני 2 בפברואר 2010 בשעה 23:14
וואו.
2 גיאחה 24 במרץ 2010 בשעה 2:52
זה הבלוג האהוב עליי.
השארת תגובה