אודות

"טאבולה ראסה (מלטינית: tabula rasa, "לוח חלק") ביטוי המתייחס לתזה שבני אדם נולדים ללא מידע פנימי או נרכש אלא כ"לוח חלק". הידע האינדיווידואלי נצבר כחלק מנסיון החיים ומתפיסת העולם דרך החושים."

קוראים לי עדי סברן ואני מאוד אוהבת קעקועים. אין לי משלי וקרוב לודאי גם לא יהיו. ילידת 85 מירושלים, נעה בין ערים. סיימתי משהו במגדר והסטוריה (אבל לבי באמנות חזותית מכל סוג וחפרנות מידע כפייתית). כתבתי גם בלוג על הסטוריה חשאית בשם מאובק, כחלק ממשפחת הבלוגים שלי סברניסטה. בלוג זה קם ב-2010 וצולם תחילה במצלמות דיגיטליות, אבל מצולם בעיקר בפילם. אני נמצאת בreddress000 שטרודל ג'ימייל נקודה קום.

*

ובהרחבה:

כששואלים אותי למה עשיתי את הבלוג הזה יש לי תשובות מוכנות (רא' למעלה) ויש גם תשובות שהן בעצם שאלות שרק נהיו יותר עמוקות ומורכבות ככל שהתקדמתי בפרויקט.

הגוף האנושי מרתק אותי: הגוף בתנועה, הגוף המחופש, הגוף העירום, הגוף הפצוע. דרך קעקועים אני נתקלת בכל פעם ברעיון הפטישיסטי הזה של גוף כטקסט. אולי הפעם הראשונה (אבל לא באמת) שנתקלתי ברעיון הזה הייתה כשצפיתי בסרט "כתוב בעור" של פיטר גרינאוויי, המתאר את סיפורה של אשה שציירו עליה בטקסיות מילדותה. הילדה גדלה ונהיית לסופרת שרוצה להוציא את ספריה לאור, אך המו"ל המפוקפק דוחה את ספריה שוב ושוב. ואז, עולה לה רעיון- היא תפתה אותו בגברים צעירים ויפים, החביבים עליו, ועל גופם תכתוב את ספריה. ככל שהיא ממשיכה בפרויקט, תוכן הספרים מופיע על הגוף כצורה. ספר הסודות כתוב בפינות הגוף הנסתרות. ספר הדממה כתוב על הלשון האילמת. המשמעות נהיית יותר מסתורית, יותר מקודדת.

כך עובדים גם כישופים. צ'אק פאלאניוק כתב עליהם בספרו "Choke": "יש מכשפות הרושמות את כישופיהן ברוּנוֹת, סמלים בקוד סודי. יש מכשפות הכותבות לאחור כך שיש לקרוא את הכישוף במראה. הן כותבות בספירלות, מתחילות במרכז העמוד ומתעקלות כלפי חוץ. יש שכותבות כמו לוחות הקללה היווניות העתיקות בקו אחד שרץ משמאל לימין, ואז הבא מימין לשמאל והבא, שמאל לימין. […] הכלל היחידי היה, שכישוף צריך להיות מפותל. כמה שיותר חבוי, כמה שיותר מפותל, כך הוא יותר מלא כוח."

את אותו הדבר ניתן לומר, לפעמים, על קעקועים, שנראים לי כמו דבר מאגי, חידה שלעולם לא אוכל לפתור. הסיפורים הם מה שיוצא על הדרך. ובכל זאת. אין לי דרך לפתור את הכישוף שהדיו על העור מפעיל עליי. אני שואלת ושואלת: מה זה הדבר המסתורי הזה, שמגלה באותה עת שהוא מכסה.

וגם, בני אדם מדהימים אותי. כמה אנשים מוכנים להיפתח, בגוף ובנפש, למצלמה זרה. יש מעט דברים כמו זה שמעלים לי חיוך על השפתיים. אני מודה לכל אחד ואחת מכם על ההזדמנות לראות ולהקשיב. טאבולה ראסה זאת העבודה הכי טובה שאי פעם הייתה לי.