דיאן, 56, גרה 15 שנה בבלגיה, 25 שנה בישראל ו-16 שנה בארה"ב. לאחרונה שבה לגור בתל אביב.

(גודל מלא)

"כשהייתי בארץ בקיץ רציתי לקעקע פרח שמאפיין את הארץ. חברה אמרה שעדיף נוצה שכותבים איתה, כמו שעדיין כותבים את הכתובה.

(גודל מלא)

יהודיה נודדת אני. הייתי דתיה חרדיה ל-15 שנים הראשונות בחיי, אבל לא בנשמה. שרוולים ארוכים, ישיבת בית יעקב. כשעברנו לישראל, אמא שלי רשמה אותי בעירוני ח' דתי. למדתי עברית מתימניות מהרחוב של שכונת התקווה.

(גודל מלא)

זה התחיל מזה שהבן שלי הלך לגן בארה"ב ולגננת היה קעקוע על הרגל. פעם זה היה לא חוקי להתקעקע במסצ'וסטס אז הייתי נוהגת שעתיים לניו המפשייר. והתמכרתי. 16 שנה אני מתקעקעת. עם קעקועים זה או שאת עושה אחד וזה כואב לך ואת מוותרת או שאת הולכת לכיוון ההתמכרות. בגלל מצב המניה דפרסיה הנפשי שלי, כל פעם שסבלתי הייתי הולכת למקעקע שלי. הוא גם נרקומן לשעבר, שיצא מזה. הוא היה מקשיב לי, לבכי שלי.

(גודל מלא)

הבת שלי באה לביקור וכשהיא נסעה נשבר לי הלב. הרגשתי את זה פיזית. מגיל 3 הייתי מקריאה לה את הספר בעברית ובתור ילדה בת 4 הייתה בוכה ומבינה שזה ספר עצוב. הבת שלי אמרה שאם אי פעם תעשה קעקוע זה יהיה זה בגדול על הגב שלה. אז איך שהיא נסעה, נסעתי בוכה מתייפחת והוא עשה לי את זה בחינם. כל הקעקועים שלי הם אימפולסיביים. מהכאב הפסיכולוגי אני הולכת לכאב הפיזי. אם הייתי בת נוער כנראה הייתי מתחילה לחתוך את עצמי.

(גודל מלא)

קודם קעקעתי לזכר אמא שנפטרה, אז לאבא שלי. גם 'אני לדודי' היה לכבוד ההורים, כי הם היו אהוביי. את שלושת הכוכבים עשיתי בגלל שהשבת יוצאת איתם.

(גודל מלא)

'Everyone Is Entitled To My Opinion'/'אשת חיל' – מתוך אחד מכרטיסי הברכה שמכינה אמנית בשם מקסין. אם אזדקן אני רוצה להיות כמוה, עם שיער כחול ולא לשים זין על אפאחד. את הסרט הורוד עשיתי כשגיליתי שיש לי סרטן השד. אני עכשיו בסדר תודה לאל אבל אני צריכה להיות במעקב כל החיים.

(גודל מלא)

משפט שרבי הילל כתב והתחלתי לחיות לפי זה. בתורה אומרים שאם את רואה בנאדם טובע ואת לא יודעת לשחות, אסור לך לקפוץ ולעזור לו. אני מאמינה בזה. אם את לא מצילה את עצמך, אף אחד לא יהיה שם בשבילך. קשה מאוד לקום ולעזוב אחרי 16 שנה, עם הבגדים מילולית על הגב. המצב של המשפחה שלי התדרדר, הבן שלי קווין נכנס להישפט בבית משפט על סמים. חמישה חודשים הוא לא גר אצלי. הרגשתי שלקחו לי חצי מהלב. פתאום שירותי הרווחה מחליטים ואין לך שליטה על מה קורה לבן שלך.

(גודל מלא)

זה ציור שקווין צייר בגיל 7. קעקעתי אותו וציור נוסף שלו כי רציתי שיהיה לי חלק מהבן שלי עליי.

(גודל מלא)

תמיד אהבתי את עץ החיים. היו לי נימים מההריון ורציתי להסתיר אותם.

(גודל מלא)

ראיתי סדרה בה יש בחורה גותית עם קעקוע של סמיילי. כל כך אהבתי את הרעיון של סמיילי על האצבע המשולשת. כשאני נוהגת יש לי road rage ואני מראה את האצבע הרבה. את העצוב הוספתי אחר כך, כדי שיהיה לי ליום שמח ועצוב תלוי במצב הרוח.

(גודל מלא)

אני אובססיבית לשואה. רואה כל סרט שיוצא על זה. זה בשביל ההורים שהיו ניצולי שואה וגם בשביל היהודים בשואה שהיו צריכים ללכת עם טלאי מגן דוד. נקראתי על שם אחותו של אבא שנספתה, ילדה מדהימה עם עיניים כחולות שנלקחה מהרכבת. רציתי לקעקע דגל ישראל, אבל לא היה לי מספיק מקום לשים על הגב כי הייתי בשר ועצמות. הקעקוע כאב כאבי תופת בגלל המיקום ובגלל שאני רזה. הייתי כולי זיעה קרה. אמרתי לעצמי, את תשבי עכשיו ותסבלי למענם, הכאב שלהם היה הרבה יותר גדול משלך.

(גודל מלא)

'Life may not be the party we hoped for but while we are here we might as well dance'. אימרה שראיתי בפייסבוק והחלטתי שזה מתאים לי. אני בחושך אז אני רוצה להיות באור. אני בדיכאון עמוק אבל אני אוהבת את החיים וזה למה אני תופסת אותם בביצים. אני רואה את הים אני חיה, אני רואה אנשים אני חיה."

*

להרשמה לעדכונים בפייסבוק

29 ביולי 2011 | כללי | 4 תגובות

תומ, 25, רמת גן.

'Made to love magic', ציטוט של ניק דרייק.

(תקריב)

ניני, הנערה הבלתי נראית מ'המומינים'.

(גודל מלא)

TLW, או True Love Waits.

(גודל מלא)

רובוטים של הקריקטוריסט סם בראון, דינוזאורים שודדי ים מתוך הספר 'דינוזאורים שודדי ים'.

(גודל מלא)

מחולצה של ת'רדלס.

*

כרגיל, ניתן להירשם לעדכונים בפייסבוק

12 ביוני 2011 | כללי | 7 תגובות

חן, 26, מסיים תואר שני בפילוסופיה, קורא וכותב מדע בדיוני.

"התחלתי עם הקעקוע על המותן בגיל 21, איור שאהבתי מספר הגות ממרכז אמריקה. קעקוע אינו צריך להיות בהכרח יפה, אלא קודם כל אסתטי. זוהי האסתטיקה שמשדלת את כיעור הגוף לקיום נסבל. זה יותר טבעי לי מלהתלבש.

(גודל מלא)

קעקוע דוהה בשמש, משמעות דוהה בזמן, וכך גם הגוף. יופי ומוסר כבר לא רלוונטיים; אנחנו בעידן של ערך גרפי. יופי כל כך קל להשגה וכל כך זול, שגרפיות שהייתה עד עכשיו רק קו המתאר של היופי, מאפילה על התוכן. הקו היה הגבול של השטח, עכשיו הוא הפך להיות השטח עצמו. כמו שילד קטן כל כך אוהב להעביר את האצבעות שלו דרך הטיפות בגשם, אני מצייר את הטיפות על העור.

בהמשך קעקעתי על הירך גרפים שמתארים את התפתחות העלילה של ספר, מתוך הספר 'טריסטרם שנדי' של לורנס סטרן מהמאה ה-18; הבא היה המומיה על הירך, מעטיפת האלבום 'סיפורים של אדגר אלן פו' של אלן פרסונס. אחריה קעקעתי גם את המומיה השניה מהאלבום על הירך השניה. את המותן והגב קיעקע מיכאל מ'קיפוד', את השאר עשה ג'ורג' מאותו סטודיו.

זה חלק מתוך איור של ראלף סטידמן שעשיתי לו דמות ראי.

אני לא אוהב קעקועים חשופים מכמה סיבות. הם דוהים נורא מהר. אין לי בעיה עם תשומת לב, אבל כשהקעקוע חשוף אתה לא שולט במי שרואה את הקעקועים שלך. אני אוהב לשלוט במה שיוצא ממני. קעקועים במקומות שלא רואים זה סוג של פילגש. אתה לא מחוייב אליה, אבל כשאתה רואה אותה אתה נהנה. יש משהו מאוד לא מחייב בהנאות או סבלי הגוף. הגוף הוא גוף הוא גוף, הוא מתכלה, הוא לא נצחי, וכאב הוא משהו סופי. ביחס לגיהנום או גן עדן זה כלום, זה חלקיק עלוב.

(גודל מלא)

היד עם הפרצוף היא של המאייר פיטר קופר, שהגעתי אליו דרך רומן גרפי שעשה לקפקא; מעליה עשיתי את הסמל של איינשטורצנדה נויבאוטן, ולידה סמל של הרזידנטס, שתי להקות שאני מאוד אוהב; העיגולים הם מאיור של ראלף סטידמן, מאייר הבית של האנטר ס. תומפסון, שהמציאו ביחד את סגנון הגונזו.

(גודל מלא)

Drunk On the Pope's Blood זה שם של תקליט ספליט של לידיה לאנצ' וה-Birthday Party [אחת הלהקות המוקדמות של ניק קייב –ע.ס.]. דבר ראשון, זה כמו לאונן עם נייר זכוכית. זה תקליט שכל כך קשה להקשבה, באיכות כל כך גרועה; אבל אתה שומע כל כך הרבה אמת כימיקלית שזה מדהים. הלואו פיי פעם היה לואו פיי אמיתי, ולא כמו היום ששופעים המון כסף רק כדי להישמע כמו חמישים סנט.

סולם ומסילת רכבת נראים אותו דבר. תמיד חלמתי שכמו שיש סולם יעקב, יש גם רכבת יעקב, שנוסעת מהשמיים למטה.

(גודל מלא)

על ירך ימין קעקעתי The SubMOnsteR's Lair. הוא אחד היחידים עם משמעות, ואני אוהב אותו למרות זאת. על ירך שמאל קעקעתי תמונה של ברק אמיתי שעיבדתי בצייר.

(תקריב)

קעקוע טקסט נוסף עם הכיתוב is this insidious בו מסתתרת המילה 'nous' שהיא 'שכל' ביוונית.

(גודל מלא)

הקעקוע על הגב עוד לא גמור, כמו כל הגוף שלי בתכלס. זה ציור של ראלף סטידמן של העיר ברלין, שאני מאוד אוהב, אבל זה לא למה קעקעתי את זה.

קעקוע לא זז, אבל הוא תנועה. הלוואי והיה קעקוע פלאש, או וידיאו ברפטיציה אינסופית, או הולוגרמה, או מראה מעוותת, או כזה שקוף שרואים דרכו פנימה אל תוך הגוף."

בתכנון? "בעתיד הרחוק אולי- ארובות ועשן שעולה לכל אורך הרגל, שגם יקשור את כל הקעקועים יחד."

*

כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים בעמוד בפייסבוק

6 באפריל 2011 | כללי | 13 תגובות

אני מתנצלת מראש על האיכות הירודה של חלק מהצילומים הפעם (לא כולל התצלום הנהדר של עמרי סוויסה).

–עדי ס.

*

קתרין, 27, סיימה כעת תכנית חילוף סטודנטים באונ' חיפה ואוטוטו חוזרת לביתה שבגרמניה. בשהותה בישראל ערכה מחקר על מגדר וזהות בקרב חיילות ישראליות.

"בגרמניה כמעט ולא מדברים איתך על הקעקועים שלך. כאן לכל אחד יש מה לומר או לשאול בעניין, או שפשוט יושבים ונועצים בך מבט. הייתי צריכה כמה שבועות לעכל את זה, לפעמים זה קצת חצה לי את הגבולות. אני רגילה שיש לי מקום מוגדר סביב הגוף שלי. לקח לי זמן להבין שזה לא נובע מחוסר נימוס.

הקעקוע הראשון היה מתנה מאמא, שלושה ימים לפני יומולדת 16. הוא כבר כוסה. עשיתי הפסקה עד גיל 18, ומשם ואילך התקעקעתי בסדר קבוע כל חצי שנה. אחרי שסיימתי תיכון ההורים רצו לתת לי משהו שיזכיר לי את הרגע המיוחד הזה בחיים, אז הם קנו לי קעקוע של פרפרים על כפות הרגליים.

(תצלום אורח: עמרי סוויסה)

על הכליות קעקעתי פרחי לילי. על הגב, עץ עם עלים וציפורים. על העורף קעקעתי תלתן עם הכיתוב Veritas: זו הבחירה להיות כנה מתוך אמונה שזה יביא לי מזל.

(גודל מלא)

עד גיל 23 קעקעתי במקומות שאפשר להחביא. כשהתחלתי לקעקע את הזרועות, זו הייתה החלטה מודעת שהביאה אותי לבחור רק במקומות עבודה שיקבלו אותי איך שאני. ידעתי שאמלא את הזרוע, פשוט לא ידעתי איך. לא ידעתי לעשות קונספט שלם, אז פשוט עשיתי חלקים קטנים שיוכלו להתחבר אחר כך.

הרימון בצורת לב נלקח מהמאייר דרק הס; כוס התה היא האהובה עליי בבית; חתיכות הפאזל היו כי הייתי מבולבלת (puzzled). המטרייה היא סמל של הגנה. כשאחזור לגרמניה, אכתוב מתחתיה את שם האחיינית שלי.

השעון הוא מתנה שאבא שלי נתן לאמא שלי כשהתארסו.

הכפתור הוא מחווה להרגל שלי לאסוף כפתורים ולמלא בהם כוסות; המחט היא מחווה לכשהייתי ילדה קטנה ותפרתי הרבה. המפתח הוא המפתח למכונית הראשונה שלי, עם לב על שרשרת שחברה נתנה לי ליומולדת. הספר הפתוח הוא קעקוע ידידות שעשיתי עם חברה מאוד טובה. ויש לי כורך ספרים שאני אוהבת להשתמש בו.

הנשים הן איורי ארט נובו של אלפונס מריה מוכה: הראשונה מייצגת את האישיות שלי כמישהי חושבת ומופנמת, והרקדנית היא האני היותר מוחצנת שרוקדת ונהנית מהחיים. אחר כך מילאתי את רקע הזרועות בקישוטים גם בסגנון זה. על פרק יד שמאל קעקעתי סירה שציירתי עם המילה Ich ['אני'], שהיא על למצוא את עצמי. על פרק יד ימין עשיתי פעמון מתוך ספר הילדים 'סוד הקלפים' של יורסטיין גארדר, שידיד כתב לי בתוכו הקדשה חשובה. הפעמון בא להזכיר לי לא לפגוע באנשים כמו שפגעתי בו.

את הלב עם התפרים קעקע עליי החבר לשעבר באמצע הסלון שלי. את הספינה קעקעתי אחרי תקופה של יחסים בעייתיים עם העיירה שממנה באתי. עשיתי ספינה כדי לסגור מעגל- להרגיש שאני שטה הביתה."

1 באפריל 2011 | כללי | 6 תגובות

ערן, 27, אמן פלסטי, מתגורר עם בן זוגו ברחובות.

"התחלתי להתקעקע בגיל 13. זה מאוד נפוץ, לפחות ביבנה. היו מלא ילדים בגיל שלי שהיו להם קעקועים, כל מיני ילדים מורדים עם סיכות ביטחון, שהיו מעבירים ימים שלמים בתחנה המרכזית. הבחור הספציפי שהתקעקעתי אצלו היה גם מפתה ילדים, אבל ידעתי להתרחק ממנו.

עשיתי חתול, ממש מכוער, שעשיתי עליו קאבר של חתול עוד יותר גדול בגיל 19-20. הדבר שאני הכי זוכר הוא שכמעט התעלפתי באמצע מנפילת סוכר והמקעקע נתן לי שוקולד. זה היה מאוד כיף, החוויה עצמה מאוד התאימה לי, סוג הכאב הזה, סוג המרד הזה. זה לא באמת כואב, זה לא חתכים בבשר. אבל זה מספיק כדי להרגיש כאילו זה כואב.

בגיל 19 עשיתי על הרגל עוד חתול, אצל מקעקעת בשם ליז מ'ומפייר טאטו' בראשון לציון. נהניתי מלהתקעקע אצל אשה. מקעקעים הם הרבה פעמים אנשים מאוד נפוחים ועם עודף מגניבות. יכול להיות שיש גם מקעקעות כאלה, אבל הרגשתי יותר בנוח עם האלטרנטיבה.

חתולים הם חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. לחלק גדול מאוד מהישראלים יש קעקועי חתולים, ולדעתי יש כמה סיבות לכך- אין מדינה במזרח התיכון שיש בה כל כך הרבה חתולי רחוב. הם האנדרדוגים, הם הקורבנות של החברה הישראלית. מבצעי סירוס ועיקור וזכויות בע"ח הם דבר בסיסי בכל מדינה מערבית. עברתי באיזה רחוב שהיו בו שלושה חתולים מעוקרים ומסורסים, אבל גם שלושה חתולות בהריון, שזה 18 גורי חתולים. גם כשייוולדו רוב הסיכויים שיימרחו על הכביש, יתעוורו, יעברו התעללות, יגוועו מרעב או צמא, או שייוולדו מתים. או שפשוט יחיו ברחוב, שזה לא אמור לקרות.

את החתול והנער קעקעתי לפני פחות משנה אצל ארד ב'קיפוד'; הוא מצויר בסגנון של אגדות ילדים מסוף המאה ה-19. הדימוי פשוט הופיע לי בראש. זו הייתה תקופה ממש קשה שהרגשתי מוכה ומסכן מצד אחד, אבל גם היה בי המון כעס וזעם. רציתי להשתלח במשהו. הילד הוא מין לוחם צדק, והחתול מחזק אותו. יש משהו מאוד כיפי באחווה של אדם וחיה. הקעקוע לא פתר שום דבר, אבל הוא גרם לי להרגיש שיש משהו שמגן עליי. הילד הזה לא סתם פונה החוצה עם המקלעה שלו. זה נשק.

אני מאמין שיש המון כוח בדימוי. אז לקעקע את זה זה יותר מלקשט. את צריכה שיהיה לך צורך בזה. לא לכל אחד יש אותו צורך לצרוב דברים על עצמו. אני מרגיש שזה זה מין שריון. אני צריך את החיזוק הזה, את הקירבה הזאת לעצמי, גם כי אני לא בנאדם שחושף יותר מדי. אף אחד מהקעקועים שלי לא נמצא במקום בולט. הם בשבילי, לא בשביל מישהו אחר."

בתכנון? "תיקון לחתול על הגב; חוץ מזה אני יודע שכשאצטרך זה יבוא באופן טבעי, גם אם יעברו עוד 20 שנה עד הקעקוע הבא."

30 במרץ 2011 | כללי | תגובה אחת

נטלי, 21, פירסרית וזמרת בלהקת מטאל, מאשדוד.

"אבא שלי צייר, ואני אוהבת ציור גוף. אהבתי קעקועים מאז שאני ילדה קטנה והייתי מדביקה עליי מדבקות של מסטיקים. תמיד ידעתי שאגדל ויהיו לי הרבה קעקועים. גם כשלא היו לי קעקועים הייתה לי שריטה קטנה, הייתי שונה מהחברה. פה מקבלים אותי כמו שאני, אני יכולה לתרום את הידע שלי. אני סוג של דוגמה לתרבות הזאת כי יש אנשים שבאים לפה ואין להם מושג לתוך מה הם נכנסים.

בגיל 18 קעקעתי גולגולת עם פרחים. הרגשתי שממקום נורא שקט צמחתי למקום נורא סואן. הגולגולת היא המוות ומה שהתחיל לפרוח- זה אני. החוויה מאוד ריגשה אותי. פעם זה היה נותן לי אדרנלין מטורף. עכשיו זה פשוט דברים שצריכים להיות עליי. אני מספיק 'מבוגרת קעקועים' עכשיו כדי להבין שלא משנה מה אוסיף, אני אשאר אותו דבר.

זה מאוד פסיכולוגי לתת לאנשים להסתכל על הקעקועים שלי. אנשים לא יבינו מה הם רואים, או ידמיינו. גם אנשים שאני מכירה הרבה זמן ישאלו אותי מצוייר שם. זה נורא כיף, כי זה כמו סוד- כולם רואים אבל אפאחד לא רואה.

(גודל מלא)

באתי לג'סיקה עם רעיון לפרח, שייתן משמעות להמשך הצמיחה בחיים שלי. עשינו פרח יפני שהציעה, עם הרבה עלים, שיש לו הרבה תחומים, כמו שאני מסתכלת על עצמי. משם פרחתי. קמתי יום אחד וידעתי שאעשה את כל הזרוע. פשוט ישבנו וציירנו ג'ונגל. אני נורא אוהבת את העלים הלא אמיתיים האלה, שנראים מוארים מבפנים, מלאכותיים, כמו באגדות. אני וג'סיקה נורא נקשרנו אחרי שני הקעקועים הראשונים, אז לקחנו את השרוול לא בקטע של לקוח ומעסיק, אלא באופן רגוע עם המון הפסקות. לקח לנו כמעט שנתיים לעשות אותו.

בהתחלה היו רגעים שקצת נלחצתי. הייתי מסתכלת ואומרת ואו, עשיתי את זה, משהו שאני באמת אוהבת לעשות. אבל בכל פעם שהסתכלתי ראיתי משהו יפה אחר. לוקח זמן להתחבר לזה, זה כמו זוגיות. לא משנה באיזה מצב תהיי תמיד תמצאי את השקט.

(גודל מלא)

הפרפר מסמל את סוף כל התהליך. כמוהו אני מאוד צבעונית. לא משנה איפה תהיי את יכולה להיות יפה, גם אם בפנים את קרה וסגורה. בגלל המראה שלי אנשים פונים אליי ומדברים איתי. קשה לי להיפתח לכל אחד; רובם לא מדברים איתי בגלל האישיות שלי. אבל אם אני רואה שכיף לי לתקשר עם מישהו, אני נורא פרחונית אליו.

(גודל מלא)

את הקעקוע על החזה עשיתי לפני פחות משנה אצל שניר זלמן והוא מסמל את ההתקדמות עם חיי המוסיקה שלי. זה דבר שאני נושמת כל יום, בלי זה אני לא יכולה לחיות. הילדה שצועקת לתוך המיקרופון היא אני והחיות סביבה מסמלות את האהבה שלי לחיות ולצמחונות. אני אוהבת שההופעות שלי יהיו נורא צעקניות, חשוב לי לעלות עם תלבושות, משהו צבעוני, חצאיות טוטו, תחפושות. פעם שעברה עליתי ככלה זומבית. אני רוצה שאנשים לא יראו סתם להקה אלא שימצאו בזה מסיבה, שישתחררו ויבינו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים איפה שהם רוצים. מאוד משמח אותי לראות שאני נותנת לאנשים חשק לבטא את עצמם. איכשהו ירד להם משהו מהלב. גם עם קעקועים- את לא סתם באה למקום כדי שיכאיבו לך.

הקעקוע האחרון שעשיתי היה ברגליים והיה מתנה ליום הולדת מג'סיקה. זה מסמל את הצד הנשי והסקסי שבי וגם את הצד הנורא מתוק וחמוד. רואים שם גולגלות חמודות עם פפיונים, מה שאומר שגם דברים שאמורים להיות 'מפחידים' יכולים להצטייר כחמודים. בדיוק מה שאנשים חושבים עליי לפעמים."

*

כמו לפני כן, אתם מוזמנים להצטרף לעדכונים בבלוג בפייסבוק

27 במרץ 2011 | כללי | 4 תגובות

רוני, 21, לקראת סוף השירות הסדיר וסטודנט לפסיכולוגיה באונ' הפתוחה. היה מפסל ("לאחרונה עם עץ"), אבל כרגע אין לו זמן.

"ידיד אמר שאני אידיאולוגיה מהלכת. הייתי קצת מוחמא. כבר שמתי לב שבדיונים מסויימים אחרים צריכים למצוא טיעונים ואני רק צריך להוריד את החולצה.

את הקעקוע הראשון עשיתי חודש לפני גיל 17. בתחילת 'המדריך לטרמפיסט לגלקסיה' איש מגלה שחברו הטוב הוא חיזר ושמשמידים לו את הבית ואת הכוכב; הוא תופס טרמפ על חללית ועולמו מתהפך עליו. אז ידידו החיזר נותן לו את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שמודפסות עליו בגדול המילים 'DON'T PANIC'. זו העצה הכי טובה ששמעתי עד היום.

חצי שנה אחרי כן קעקעתי באיטלקית את האמירה של גלילאו, 'אף על פי כן נוע תנוע'. הכנסייה אמרה שיעלו אותו על המוקד אם לא יחזור בו מטענתו שכדור הארץ הוא לא מרכז היקום. הוא חזר בו בפומבי, אבל 'האגדה' אומרת שכשיצא מבית המשפט מלמל לעצמו את המילים האלו. מבחינתי זה אומר שלא חייבים לשכנע את כולם במשהו. הקטע המוזר עם קעקועים זה שאני שם אותם ורק אחר כך מפנים אותם יותר. עכשיו לא חשוב לי לשכנע אנשים בשום דבר.

(גודל מלא)

(גודל מלא)

(גודל מלא)

הבא, כמה חודשים אחריו, הוא קו אחד שעובר בין מילים על הכתפיים והגב. הדברים הרעים והטובים, שהם ניגודים אחד של השני, הם לא באמת ניגודים ואי אפשר להפריד אותם. אי אפשר להגיד מה טוב ומה רע, מה נכון ולא נכון, מה גיהנום ומה גן עדן. עם הזמן הבנתי שאהבה היא לא ההיפך משנאה – אדישות היא ההיפך של שניהם.

אחרי קעקוע נוסף, עשיתי על החזה את "מיתוס ולוגוס" ביוונית, בטיול בבולגריה. ההשראה אליו הגיעה מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע". הסופר טוען שלכל חברה יש את המיתוסים שלה- דברים שמקובלים כעובדות. הלוגוס הוא איפה שאתה מפסיק לקבל את מה שהחברה אומרת לך שנכון ומתחיל לחשוב בעצמך מה נכון. ברגע שאתה עוזב את תחום המיתוס ונכנס לתחום הלוגוס, אומרים שאתה משוגע. הקעקוע "No Rules/No Lines" מדבר על איך שהקיום הוא במודעות, בתפישה. אין אבסולוטים טבעיים; זו תזכורת שאין קווים אדומים באמת, אין אופן טוב או רע שצריך או לא צריך להתנהג לפיו.

אחרי זה הייתה תקופה של קעקוע כל חודש. יש בין הקעקועים חפיפה, קעקוע אחד הוביל לאחר. קעקעתי "I Am My Art" כשניסיתי לחשוב על מהי אמנות. אני מאמין שבכל דבר יש את הפוטנציאל להיות אמנות, כל דבר שמושקע בו דבר אנושי כמו חשיבה או אמוציה. אני משתדל להשקיע מאמץ גם בעצמי. הקעקוע "a man or a mouse?" הוא וריאציה שנראיתה לי פחות בנאלית ל"קרפה דיאם". זה אמור להיאמר בטון תקיף ובדפיקה על שולחן: "goddamnit man, are you a man or a mouse?" הקעקועים הם התחייבויות. זה הקעקוע היחידי שהייתי אומר שאני צריך לעבוד יותר על למלא את המסר שלו.

הסמל הגדול על הכתף הימנית הוא "מו" בקוריאנית וגם בסינית ויפנית. בתרגום גס אפשר לתרגם את זה כ"לא כלום"; בתרגום משמעותי אפשר לתרגם את זה כ"שאלה שגויה מיסודה". לא כל שאלה שנשאלת בהכרח יש לה תשובה.

(גודל מלא)

כמה קעקועים אחר כך קעקעתי על החזה בבולגרית "הבנה,ידיעה, קבלה" ועוד מילה שקצת קשה לי לתרגם; זה די מתחבר לקעקוע עצמו, כי הוא מורכב ממילים והיבטים שונים של אותו רעיון. אנחנו חושבים במילים ואפשר לטעון בצדק שהמחשבה שלנו מוגבלת על ידי השפה. ידעת שיש שפות עם יותר מילים לגוונים, שאם את מכירה אותן את יותר מבחינה בהבדלים ביניהם? המילים שבחרתי אמורות לתאר את אותו הדבר אבל אף אחת מהן לא מבטאת את הדבר עצמו, גם לא כולן ביחד. אפשר לפחות להיות מודע לזה. אולי אפילו- לנסות לחשוב בלי מילים.

הכתם (כפי שאנשים אוהבים לקרוא לו) על הכתף השמאלית הוא צל יונגיאני, בעקבות הפסיכואנליטיקאי קרל יונג. הוא שם לב שהרבה פעמים מופיעה בחלומות דמות אפלה שהחולם לא מרגיש חיובי לגביה. יונג טען שאלו הצדדים של עצמו שהוא לא מוכן לקבל, אז הוא מדחיק אותם לתת מודע שם הם הופכים למקור לפחד ואימה. זו תזכורת לעצמי שיש דברים שהם ממש לא כמו שהייתי רוצה להאמין שאני, אבל שעדיף להתמודד איתם.

לפני כחצי שנה קעקעתי את הספרה על הזרוע. כשזורקים נוזל לחלל הוא שואף להיות בצורת ספרה, זו הסיבה שהכוכבים עגולים. זו הצורה הכי בסיסית, הכי מושלמת. זה המצב הרגוע שאם מניחים לדברים להיות הם מגיעים אליו באופן טבעי.

(גודל מלא)

על הירך קעקתי גיאומטריה לא-אוקלאידית. הקעקוע הזה מתייחס ליחסיות של ההגיון. גיאומטריה אוקלאידית היא כזאת של בית ספר, שמבוססת על כמה אקסיומות, כמו למשל ששני קווים מקבילים אף פעם לא נפגשים. מעצם הגדרתן כאקסיומות, אין למה או איך להוכיח אותן. כמה מתמטיקאים בדקו איזו גיאומטריה מתקבלת כשיוצאים מנקודות הנחה שונות מהאוקליאידיות, ולא הגיוניות בעליל. למשל, כשניסו להניח ששני קווים מקבילים לפעמים כן נפגשים, הם גילו שהגיאומטריה עובדת גם ככה. במכניקת קוואנטים ככה היא אפילו יותר מדויקת. הם מתבססים על משהו שגוי, שלא ייתכן. אבל זה עובד, לא?"

בתכנון? "אולי את המילים 'בן אנוש הנני, לכן שום דבר אנושי לא זר לי', של משורר לטיני. או וריאציה על הציטוט מהספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע': 'הבודהא, האלוהות, שוכן בנוחות לא פחותה במעגליו של מחשב ספרתי או בגלגלי השיניים של ממסרת האופנוע מבפסגת הר או בעלי כותרתו של פרח'."

19 במרץ 2011 | כללי | 6 תגובות

יערה, 28, סטודנטית נצחית לפילוסופיה ואמנות רב תחומית.

"היה לי חבר חצי שנה. זו הייתה מערכת יחסים מאוד אינטנסיבית ואינטימית – אבל הקעקועים שהיו לו על כל הגוף הפרידו בינינו, במובן שתמיד נכח בינינו המניפסט המקועקע (כמו הזכוכיות של גידי גוב). אף פעם לא התרגלתי. את לא נוגעת בעור, את נוגעת בציורים. זה מחלק את הגוף: לפני כן יש מרחבים אינסופיים והנה פתאום יש צורות שמקטעות אותו. ויש תחושה שהמסכות אף פעם לא יורדות. הייתי ילדה אז, והעולם שלי היה רווי משמעויות ואידיאלים, וחוסר ביטחון: בראש שלי, המראה של רגעים, מחשבות, אהבות, צורות וכו' שהוא בחר להנציח על הגוף עמדו בהשוואה אלי, לרגעיות שלי בחיים שלו. לא משנה כמה הרגע הזה יכול להיות ארוך ומשמעותי, זה נשאר רגע כי אני לא יכולה להטביע את עצמי בגוף אחר."

5 במרץ 2011 | כללי | 6 תגובות

רוני, 20, מלצרית ביום, זמרת בלהקת 'Cheap Karaoke Club' ("עוד חודשיים יוצא דיסק") וכותבת למגירה בלילה.

"יש בי צד שמאוד אוהב אמנות ומחתרתיות, גרפיקה, אמנות רחוב. מגיל 16 היה לי רצון עז לקעקע עליי משהו. זה חשק למשהו זר, כי זה מאוד זר לעשות משהו כזה לגוף שלך.

(תקריב)

לא ידעתי מה לקעקע עד שעבדתי בסטודיו 'פסיכו' לכבוד ארוע והתחברתי עם כל המקעקעים. אבי נשיא שקיעקע אותי הוא אחד האנשים הכי נכונים ואמיתיים שנשארו בעיר הזאת. בדרך כלל קיעקוע זה חוויה של חרדה ואי ודאות והוא גרם לי להרגיש נעים ובטוח. אחרי הקעקוע הראשון התחלתי לעבוד בדלפק.

(גודל מלא)

את האייל עשיתי השנה ביום ההולדת שלי. הכי פשוט- בלי יותר מדי פילוסופיות ומשמעויות. בתור ילדה מאוד אהבתי חיות, והיה לנו מיני-גן-חיות בגג. אני אוהבת את החיה הזאת, היא חזקה ועוצמתית. אני אוהבת את הגבורה שבה, את היופי שלה לעומת הקרניים הלוחמניות שלה."

בתכנון? "קעקוע מאוד משמעותי לי, שאני מעדיפה לשמור את זה לעצמי. הוא בעקבות חוויה שחוויתי, שתהיה בליבי לעד."

*

יש לטאבולה ראסה עמוד חדש דנדש בפייסבוק, הצטרפו בהמוניכם.

25 בפברואר 2011 | כללי | תגובה אחת

דגן, 26, תסריטאי ותקליטן.

(תקריב)

"הקעקוע הראשון היה באיזה 16-17. הכרתי איזה פריטי בוי, איזה בלונד פייס כזה שהיה לו ברקוד. העתקתי את הברקוד של קוקה קולה אבל בסוף רשמתי את השם שלי (Dagan Jacob WALD) ואת שם הדי ג'יי-אלטר אגו שלי (DR. ROSS), על שם ג'ורג' קלוני מ'אי אר'.

(גודל מלא)

את FUN LE FOU עשיתי ב20-21 כזה בשנה הראשונה שלי בלימודי קולנוע. זה ביטוי לאמונה שלי להיות בגישה כיפית, כיף משוגע. FOU הגיע מהסרט של גודאר "פיירו המשוגע". גם פה מדובר בדמות של איש כריזמטי ורומנטיקן.

(גודל מלא)

באותו זמן עשיתי את העץ המשפחתי שלי על הבטן: ההורים שלי יהודית וג'וזף /ג'ודי ויוסי, האחים שלי תדהר, חורש ויערית. כולם גרים בקצה השני של העולם, וגם אני בדרך לשם. בסופו של דבר העץ המשפחתי הוא על בטני. אנחנו משפחה אוהבת ומחבקת למרות שאנחנו מפוזרים.

(גודל מלא)

הקעקועים הבאים היו מחווה לציורים של ציירת קנדית בשם מרילו דזמואל, שהכרתי באיזה שוטטות בברלין. הם שיקפו באופן אמנותי משהו שמאוד האמנתי בו בתקופה- חיי לילה, בליינות ואלכוהוליזם, שבהם זה תמיד או שאת צועקת או שאת מעשנת, אדישה או אקטיבית. אני לא אוהב שיש קעקוע שמשתלט, שהוא עולם ומלואו. הגוף שלי הוא עולם ומלואו."

בתכנון? "לא משנה מה הוא יהיה, בקעקוע הבא יהיה רוכסן."

13 בפברואר 2011 | כללי | תגובה אחת