ביריד הרחוב הלהט"בי של רחוב קסטרו


מציורו של אדוארד הופר (גודל מלא)


(גודל מלא)


הגדולה מכולן


"השהאדה" (מילולית: ההודאה) שבאמצעותה מבטא המוסלמי את אמונתו ביחידות האל ובהיות מוחמד משבט קורייש ממכה שליחו של אותו אל יחיד


מפה טיפוגרפית


"תנו לאהבה להתגנב" (גודל מלא)


אותו בחור #01 (גודל מלא)


אותו בחור #02: ג'ספר ג'ונס (גודל מלא)


אותו בחור #03: על הקבלה שלו את גופו (גודל מלא)

בפסטיבל קומיקס

ייתכן מאוד וכל מי שצילמתי היו אמני/ות קומיקס בעצמן.


(גודל מלא)


ציורים של האמנית עצמה (גודל מלא)

בפסטיבל מוסיקה


(גודל מלא)

ברחוב


(גודל מלא)


עצרתי אותו ברחוב כשדחף עגלת סופר עמוסת זבל. הוא סיפר לי שהוא עוסק בכישוף 30 שנה על פי דת הוויקה ושהקעקוע הוא מאגי. "ההורים שלי אימצו אותי מאנגליה כשהייתי קטן. זה אומר משהו, לא?" (גודל מלא)

*

מוזמנות ומוזמנים כתמיד להירשם לעדכונים בפייסבוק

22 באוקטובר 2012 | כללי | 8 תגובות

הרשלה, 64, לשעבר עובד עיריית רמת גן, ומתגורר בעיר זה 44 שנה. בזמנו החופשי הוא אמן-אספן – ביתו הוא יצירת אמנות אחת גדולה עשויה מו ידיו, מעץ ומתכת, שלשלאות ואנקולים, סדנים וכלים ישנים וזכוכיות מגדלת. המקלחת היא בלגן של עשרות ראשי מקלחת ("כולם עובדים"); המדרגות למרתף, המשמש כחדר כושר, מלאות באלפי נעצים שנעץ בשביל המרקם כשהתחיל להתעוור ולא הרגיש את המדרגות.


(גודל מלא)

"על זרת ימין כתוב 'כל חיאתי', כאן על פרק היד- 'my story'. כל החיים רציתי לכתוב עליי ספר, אז אמרתי אני אכתוב את סיפורי הרשלה בקעקועים. יש הרשלה מאוסטריפולי; אני הרשלה מרמת עמידר.


(גודל מלא)

התחלתי להתקעקע בגיל 55, מתי שלא ראיתי אפילו מחצי מטר. הייתי בא מביה"ח אחרי שקיבלתי טיפול ויושב בסנטר. היו יושבים שמה כל היצאניות והמשוגעים והמשוגעות. מישהי באה לקעקע שרוול ואיך שהתחילו לקעקע אותה כאב לה והיא ביקשה להפסיק. כשסירבו להחזיר לה את הכסף הציעה לי להתקעקע במקומה בחינם. החינם הזה עלה לי ביוקר. זאת מחלה. את עומדת מול המראה ורואה בורות בגוף, את חייבת לכסות אותם.

עם תלמיד זה עולה לי 50 שקל במקום 500. זה יוצא פצעים יותר עמוקים אבל יותר זול. והמקעקעים גאים, הם אומרים 'וואלה קעקעתי את הרשלה'.


(גודל מלא)

התחלתי מתעודת זהות ולא התכוונתי לעשות יותר מזה. שם, כתובת, מספר פספורט, אזרחות ישראלית, יליד מחנה מעבר בגרמניה, מזל דגים, סוג דם, שמות האב והאם, סיכה של נכה צה"ל, תעודת לקוי ראייה, תאריך לידה, וגם תאריך מוות- אני גג חתום עד 2069, שזה 120 שנה. הוספתי את הרובה הצ'כי שלי מהטירונות ואת האקדח שהייתי חייב להחזיר כשהתחלתי לאבד את הראייה, באנגלית וערבית.


(גודל מלא)

התחלתי להיכנס להסטוריה, דברים ראשונים שדיברו אליי. האוטו הראשון שהיה לי; רמת גן, בערבית. אני אשכנזי אבל אני מדבר ערבית מהעבודה בבניין ומהצבא, שם הייתי בחטיבה דרוזית. כמו הילדים הערבים של היום, ככה היינו כל הילדים בשכונה. עבדתי בבניין כבר מגיל 13 ולמדתי בלילה.

המשכתי לכלים שהיו לי. זריקת פוליו שאמא שלי קנתה לי, שעלתה הרבה כסף בשוק השחור; פטיש הטפסנים שהייתי עובד איתו כילד; מודד חום, כי הייתי ילד מפונק של אמא בשם הרשלה; הויסקי שהייתי שותה; השעון שקיבלתי בשביל הבר מצווה, שאז זה היה דבר ענק. אלה האופניים שנתנו לי כדי שאהיה ילד טוב ואלך לבית ספר, כי הייתי ילד רע; וככה גם עם הטרנזיסטור. זה סכין הגילוח הראשון שהתגלחתי איתו; הצבת של הקרח הוא מכשהיינו ילדים והיינו לוקחים לאנשים קרח הביתה כדי לקבל כמה גרושים. החגב הוא משנת 55' כשהייתה מכת ארבה בארץ והיינו עוזרים לתימנים להרוג ולאסוף אותם והם היו מטגנים את זה במחבת. יש גם 'לצטע נעייר', העיתון ביידיש שאמא שלי הייתה קוראת. אמא שלי לא ידעה עברית, רק יידיש, עד היום שנפטרה. הפרח הזה הוא היחידי שהיה לנו בגינה. התימנים היו מגדלים פירות, והאשכנזים היה להם פרח, שניים, והיינו אוכלים מהעצים של השכנים.

1+1=1 זה ההורים שלי שהביאו לעולם רק אותי. 1+1=4 זה אני ואשתי שהבאנו 4 ילדים. זה סתם כזה, חשבונות מוזרים. נכון שזה יפה?


(גודל מלא)

אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת לי, 'אתה איינשטיין לא תהיה.' ואני עשיתי לו עין אחת כמו הסכנת אורניום, כי הוא ראה בחישובים שלו את האטום מרחוק וככה היה נראה בראש שלי. היו לוקחים אותי לחמת גדר והיו שם הרבה ערבים דרוזים שהיו שואלים אותי, 'מין האדא, אבוכ?' אז כתבתי בערבית 'אלברט איינשטיין', שלא יבלבלו את המוח.

התחלתי עם הקעקועים של אזהרה של חומר רדיואקטיבי כבר לפני 8 שנים. המקעקעת שהייתה עושה לי את זה הייתה שואלת אותי 'אתה לא נורמלי, מה יש לך עם זה?' אמרתי לה: 'זה סוף העולם. זה הדבר הכי מפחיד.' זה דיבר אליי כל הזמן, כל פעם הייתי מקעקע, מקעקע, מקעקע. בסוף יצא שהיום מדברים על האיום הגרעיני מהבוקר עד הלילה. כשהזמינו אותי לראיון ללילה כלכלי על מחאות, צילמו אותי כמחאה נגד הפצצה הגרעינית ועשו לי פה קעקוע מתנה. אבל אני על זה חשבתי מזמן.


(גודל מלא)

על הבטן כתוב לי 'Fighting Diabetes'. כל מה שאת רואה פה, כל זה הרגשתי בתוך הגוף. הרי חולי סכרת, כשעצלים ולא עושים כלום, יש להם בגוף נמלת. מרגישים נמלים ופרפרים ומשחקי חתול ועכבר. כל יום אני עושה 300 שכיבות שמיכה, שעתיים וחצי של מכשירים והולך שעה ועשרה מרמת גן לסנטר." הרשל'ה מראה לי את מתקן המשקולות שהכין בעצמו – דלי של חדר ניתוחים שמצא באשפה של בי"ח, שמילא בלירות ישנות לפי משקל וחיבר לאנקול ולידית עם קפיץ. "אני קם בבוקר ורואה את הקעקועים וזה גורם לי להתאמן אפילו שאני לא רוצה. בקעקועים יש הרבה אנרגיה. מי שאומר לך שזה לא נכון הוא שקרן. עזבי שאצלי זה כבר מוגזם. אבל לי יש אנרגיות מוגזמות."


(גודל מלא)

"פה זה עשיתי מזעם. פה כתוב בערבית 'דיר בלאק מין סחבכ'. זה את מבינה, לא? כאן כתוב להיזהר מעורכי דין וחברים. הצדק במקרה שלי רעוע. ליד כתוב 'עוואר', עיוור. בטבע הכל יפה ועם החיות הסתדרתי טוב, אבל כשמגיעים לבני אדם, אני מאוכזב. יכול להיות שגם אני אשם, כי אני מאמין יותר מדי באנשים. זה אופי מהבית.

הנשר הוא מכשעבדתי בעבודות עפר, והייתי מגיע לאן ששום סיור מאורגן לא מגיע. הייתי עובד בסיני ב68', בפירוק מסילת הברזל מאל עריש עד פורט איברהים, שהצבא היה מפרק ונותן למוצבים. פעם ראיתי נשר רודף אחרי כלב, תופס אותו, מנסה להרים אותו, הכלב מיילל והנשר משחרר, מיילל ומשחרר, נסעתי עם הטרקטור אחריו איזה 4 קילומטר עד שהוא הרג אותו ואכל אותו.

זה כנפיים של עטלף, ראש של שועל וזנב של דג, ויש להם לב. זה מה שצריך כל אדם לדעת איך להתנהג באוויר בים וביבשה.


(תקריב עליון, תקריב תחתון)

לקח לעשות את זה אולי 3 שנים, מפת ארץ ישראל עם האתרים שאני אוהב: למשל בירושלים עבדתי עם הטרקטור בחפירות ארכיאולוגיות בכותל הדרומי; או קפה לנדוור שישבתי שם הרבה. למעלה כתוב לבנון, למטה ישראל ופלסטין. כל הדתות שוות בפניי. אני לא יכול להשאיר אף אחד מקופח."

בתכנון? "שמש על הגב. למה? יש ים, יש מדינה, אז שיהיה שמש."

*

אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

21 בספטמבר 2012 | כללי | 23 תגובות

יונתן כ., 25, יליד ברזיל, אזרח ישראל. מוזיקאי וחבר בקולקטיב האינדיטרוניקה הירושלמי Animal Stress.

"גם פוקו וגם דניאל מביזארט מאמינים שצריך להסיח את המקועקע מהכאב. פוקו מוביל את השיחה ודניאל שואל שאלות. הוא שואל שאלה אחת בתחילת הסשן, וכשהוא שואל אם סיימתי הוא אומר שגם הוא סיים.

זה אשכרה אם היה לי כסף בכיס. כשאתה צעיר קעקועים פשוט קורים ואחר כך אתה מחפש לעשות סדר בדברים. זה גם סוג של מחלה, לנסות למלא כל דבר במשמעות. אני מסתכל ורואה בשר, חומר אורגני, שיירקב מתישהו. אז בזמנו נאדיר אותו. מילה שמלווה אותי הרבה זמן היא פורנומנטיקה, כמה שהדברים שאנחנו אוהבים הם סתם האדרה וצירוף מקרים. ואין לזה שום משמעות, כמו קעקועים גם, אפילו אם לפני כן נתתי לך הסבר.

למדתי אמנות וציור, ומוזיאון ישראל היה מקום מפלט מדהים בילדות שלי. אני יותר אוהב את מוזיאון ישראל מאשר את רוב אירופה.


סמל מתוך אסופת פרופגנדה בין 1910-1995 (גודל מלא)

אני אוהב את האחרי זה. בדיוק כשהמחט עוזבת את הגוף ואתה מרגיש את זה דופק כמו הפעימות לב שלך, וזה ככה יומיים שלוש.


(גודל מלא)

לוגו של Moog, "החברה שלקחה סינתיסייזרים והפכה אותם לקטנים ונוחים לשימוש". יונתן מראה לי סינתיסייזר יפהפה עם פאנלים מעץ בחדרו, שמייצר צלילי חלל משונים. "אני מעדיף שיקברו אותו וימסרו את הגוף שלי למדע."


(גודל מלא)

"תמיד הייתי חביב ושנוא המורה. אני אוטודידקט וזה המסר שלי לחברה שכופה דידקציה. לא רק שזה לא מוסיף ללמידה, זה הורס את הסקרנות, שהיא המורה הכי טוב. הלב זה קצת רומנטי- זה בא לסמל שהכל מת, הכל נהיה וירטואלי, הכל מוחלף ע"י אלגוריתמים לבדר אותך, מלראות זוג מזדיין עד לשחק את המשחק של להרביץ לפוליטיקאי שאתה אוהב. קראתי מחקרים שאנשים צעירים במעמד בינוני ומעלה מוצאים רק סטוצים כי כמות האנשים שאפשר להגיע אליהם הוא אינסופי – גם אם בחורה תענה על 80% מהציפיות שלי, זה לא מספיק, כי תמיד יש עוד אפשרות בפריים הבא."


הסמל של הלייבל אנימל סטרס, בו כל אחד שם את סימן האינסוף במקום אחר (גודל מלא)


(גודל מלא)

"אני חושב שכל מדינה היא כוורת לכל דבר. זו כוורת שאנחנו מאכלסים בהן מידע ואת עצמנו. אני רוצה להוסיף זבוב או דבורה שהתרחקה מהכוורת. את שני הקעקועים האלו עשה גורי, מקעקע ביתי [בחסד; ע"ס] מירושלים."

בתכנון? "אני מאוד רוצה לעשות אננס בצבע מלא, ושני אובליסקים; ובחורת הוואי קלאסית שרוקדת בתוך קופסה שקווי החיבור שלה בלתי אפשריים."

*

כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים בפייסבוק

5 בספטמבר 2012 | כללי | 2 תגובות

קשת, 25, סטודנטית למדעי המדינה ומגדר, פמיניסטית בוערת ומצילת כלבים.


(גודל מלא)

"ג'ול נכנס לחיים שלי בגיל כמה חודשים. אחד הזכרונות הראשונים שלי ממנו היה כשגרנו בריינס, בסביבות גיל חמש-שש: ברגע שהיה יוצא לרחוב היה צועק, שר, מתווכח עם עוברים ושבים, ואני הייתי מתכווצת, מנסה ליהפך לכדור קטן רק כדי שלא ייראו אותי. כשהיה מדבר בערבית, בכלל רציתי להתאייד מהאוויר. מה אנשים יחשבו עלינו? התביישתי בו, הייתי צריכה לשאת אותו כמטען בכל מקום שהייתי הולכת אליו. פעם ראשונה שהסכמתי לעשות מסיבה אצלו בבית הוא נורא שמח, והיו ילדות שההורים שלהן לא הסכימו שיבואו כי אמרו שזה אדם מסוכן, לא יציב.

הוא ההורה השלישי שלי, הבן זוג של אמא. הוא לא היה זה שגידל אותי; גם כי גרתי עם אבא שלי מגיל עשר, אבל גם כי לא נתתי לו להתקרב. כל הזכרונות שלי לגביו מאוד טעונים, אני מעדיפה לא לדבר עליהם בפומבי. רק בשנים האחרונות היה לנו קשר תקין ובריא עם המון סליחה וסגירה. היה מישהו אחר, רגוע, מסוגל. בשנה הזאת הוא יותר נוכח בחיי משהיה אי פעם. אני רואה איך הדברים שרציתי להתרחק מהם כל כך נמצאים בי והם כל כך הוא: חוסר הפשרות באידיאולוגיה, בחיים, בפוליטיקה שהיא את והפוליטיקה שאת עושה. סוף סוף אני מבינה מיהו ומה הניע אותו. אני מתמודדת עם השאלות האלה כל הזמן, והוא לא פה. זו תחושת הפספוס הכי גדולה שיכולה להיות מבחינתי.

מגיל שבע-שמונה ביקרתי את ג'ול בג'נין. ההורים שלו דיברו ערבית, הסמלים בבית, האוכל, התרבות, השכנים בבית שלו היו פלסטינים. כשהייתי בת אחת-עשרה וגרתי בניו יורק, הייתי מתכתבת עם אמא שלי בפקסים. הוא היה נדחף אליהם בריבוע למטה, זו הייתה פינת ג'ול. פעם אחת הוא כתב לי, עם ניקוד, בסביבות 1995, 'קשת, אני רוצה להגיד לך משהו- אני וחברים שלי החלטנו להחרים התנחלויות בתור לחץ על ישראל לצאת מהשטחים. אנחנו נשמח אם תצטרפי אלינו.'

אחת הפעמים שבאמת חשבתי לעצמי למה הוא צריך להיות כזה פנאטי הייתה כשחבר שלי יצא לעשות מילואים. הוא שלח לי מייל בו הוא מודיע שהוא לא מדבר איתי יותר מכיוון שהוא לא יכול להבין איך אני נמצאת עם גבר שעושה מילואים בשטחים, אדם שהוא יכול לפגוש במחסום כשהוא נכנס למחנה. הוא כל הזמן אמר לי שאני צריכה להתחיל לחבר בין המוח שלי לכוס שלי – איך את מסוגלת לשכב עם מישהו שהמוח שלכם בכלל לא באותה אידיאולוגיה? כעסתי עליו ואמרתי לך תזדיין, אני אעשה מה שאני רוצה, אתה בדיוק כמו כל הקיצונים האלה שאתה מדבר עליהם. ומבחינתי חייתי עם הדיסוננס הזה מצויין. כל פעם שהיה ויכוח פוליטי הייתי קמה והולכת.

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני רוצה קפה, וצחקקנו קצת בטלפון. אחרי עשר דקות התקשרה שוב והייתה בהיסטריה. לא הצלחתי אפילו להבין מה היא אומרת. היא אמרה שלא מפסיקים להתקשר אליה שהייתה ידיעה באחד האתרים בערבית שירו בג'ול בג'נין. פתחתי אתרי חדשות וראיתי בשורת המבזקים שהשחקן ג'וליאנו מר נורה בשטחים. הצרחות שבקעו ממני, לא בקעו ממני בחיי. זה היה כאילו מישהו אחרת צורחת.

אחד הכינויים שלנו שהיינו כל הזמן אומרים היה חביבי וחביבתי, גם בינו לבין אמא שלי ואחותי. זה כמו מותק, נשמה. כשחשבנו מה לשים על המצבה, רצינו לכתוב רק את שתי המילים האלו, חביב אלבי [אהוב לבי], אבל היו אנשים אחרים להתחשב בהם. במשך שמונה חודשים אמרתי שאני רוצה משהו שיישאר עליי ממנו. קשה מאוד למצוא קליגרף כשאת דוברת עברית ורוצה לעשות קעקוע בערבית. הכל הסתדר ביום השנה לרצח – פגשתי בהפגנה חבר פלסטיני, שנתן לי תוכנת פונטים; מצאתי את המקעקעת האשה שחיפשתי, בסטודיו קטן ואינטימי.

חלק מהחיים הפמיניסטיים מבחינתי זה להיות עם נשים, לעבוד עם נשים, לדבר עם נשים. רוב המקעקעים בארץ הם גברים; אם אני עושה משהו עם עצמי על עצמי, אני רוצה שיהיה את הקשר הזה עם אשה מקעקעת, כהבנה, כסולידריות. האותיות האלה בערבית, הן נראות כמו משיחת מכחול על העור, כמו שירה על העור. אני לא יודעת להסביר את זה אפילו. מבחינתי זו הייתה השפה הכי שנואה ומביישת; זה לקבל את החלק הזה ולעשות איתו תיקון."

*

כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים בפייסבוק

17 במאי 2012 | כללי | 13 תגובות

דניאלה, 23, על ציר הרצליה-תל אביב. קיבלה אותי בביתה לצלילי וינילים של צ'רלס מינגוס ובוב דילן, עם קולה בכוסות פלסטיק ("עברתי ארבע דירות החודש") וחתול שתום-עין שטיפס לי על העמודים כשניסיתי לכתוב.

"בשנה האחרונה התקעקעתי 13 פעמים. התחלתי להתקעקע בגיל 14. בגיל 19 עשיתי מגן דוד שבור על העורף עם האות נ', על שם שתי נשים שהרימו אותי בתקופה לא טובה בחיים. אני דתל"שית; בקריאת שמע תמיד מורידים את הראש כדי שהעורף יהיה בכוונה חשוף. המגן דוד שבור כי אלה חיים שבורים וכולנו איכשהו ילדים מוכים של החיים.

יש הרבה סיבות למה אני מתקעקעת. אבא שלי הוא טיפוס עצבני; אחי הגדול ואני היינו חשופים למגע שלו, מגע אלים ולא נעים. זה גרם לי להרגיש לא שלמה עם הגוף שלי. זאת דרך להראות משהו אחר. במקום שיבחנו לך את הגוף, יסתכלו לך על הקעקועים. זה גם מזוכיזם, התחושה של המכונה על היד. הכאב הזה מנתק. 90% מהקעקועים באו מאיזה דאון.

אני לא משלמת על הקעקועים שלי. המקעקעים הם חברים. הקו היה הפעם הראשונה שענתי אי פעם קיעקעה אותי. היא הדבר הכי מדהים בחיים שלי. כשהכרתי אותה הבנתי מה זה מקעקע, מה זה באמת אמן. בסטודיו שלה אין קטלוגים, יש ספרי אמנות. עמדתי מול המראה שלה באיזה יום, הרמתי את החולצה ואמרתי שאת הבטן בחיים לא אקעקע. היא לקחה לורד וקיווקווה לי מסביב לבטן ואמרה 'דברי איתי'. שבוע אחר כך התקעקעתי שם.

שכבתי על השולחן ואמרתי לה 'פשוט תציירי'. כשהיא מקעקעת אותי, זו חוויה אלוהית, זה הדבר הכי מחרמן בחיים שלי. יש לנו חיבור מדהים. רוב הקעקועים זה כמו מדבקה על היד. עם ענת זה ללכת איתי ביחד לטיול על הגוף שלי.

זה הקעקוע שהכי הרבה אנשים שואלים אותי עליו: 'למה חצית את עצמך לשניים?' שאלה הכי מפגרת. לא חציתי את עצמי לשניים וגם אם כן הייתי עונה, 'סתם'. יש כאלה שאני עונה להם בשנינות שאני נשואה לשניים או שאני מחכה לניתוח לב פתוח.


(גודל מלא)

כשאת עם תמונה עלייך, יש לך לאן לברוח, את לא צריכה לומר מאיפה זה. זו הסיבה שאולי יותר קשה לאנשים לשים מילים על הגוף. רציתי משפט על הבטן. הרגשתי רע עם עצמי ובאתי לענתי לסטודיו. ברקע התנגן השיר the origin of love [שהמשפט מופיע בסופו על המסך במחזמר הפאנק "הדוויג והשארית העצבנית"]. קיעקעתי אותו באותו רגע.

קיעקעתי את עצמי על הרגל. זו חוויה שונה לגמרי- אין כאב בכלל, את כל כך בתוך מה שאת עושה. מבחינתי זה היה הגוף של מישהו אחר, מנותק לגמרי.


(גודל מלא)

זה מלפני פחות מחודש. הפירוש של המילים במקור מארמית – אֶבְרָא כְּדִבְרָא – הוא הבריאה של המילים, שמה שיוצא לך מהפה יש לו כוח. זה נגד שד של מחלות, תלוי איך את כותבת את זה. הקסמים זה סתם המצאה שעשו לזה. זה כן מתקשר לכישוף, אבל לא לקסם."

*

כמו תמיד, מוזמנים להירשם לעדכונים בפייסבוק

21 בינואר 2012 | כללי | 9 תגובות

אהרון, 20, ירושלים.


"No weapon used against me shall prosper" (גודל מלא)

"לילה אחד הותקפתי על ידי כמה חבר'ה ששלפו עליי אקדחים ודפקו לי אותם בפרצוף ודי כיסחו לי את הצורה. חשבתי באותו לילה שאני הולך למות. אחרי שלא מתתי עשיתי את הקעקוע."

*

לעדכונים בפייסבוק

23 בנובמבר 2011 | כללי | 2 תגובות

מקס, 28, סטודנט לארכיטקטורה מירושלים.

"מאז שהייתי קטן תמיד צחקו על כתם הלידה שיש לי על הצלעות. לא הייתי זוכר אותו אם לא היית מזכירה לי אותו עכשיו; כמו שקעקוע זה פשוט חלק מהגוף, אתה לא חושב על זה. גם אז הייתי מצייר ורציתי לעשות איתו משהו, אולי איזו שמש סביבו. נהייתה לי מודעות.

בלימודי הארכיטקטורה היה לי שיעור על קפקא כאמן חזותי, שדיבר על המרחבים הפרוצים שלו. כשהמרצה דיבר אף פעם לא היה עליי סקצ'בוק והייתי מצייר ישר על היד והזרוע, כדי לנסות ולדמיין את המרחבים הפרוצים האלה. זה נהיה רוטינה- כל יום ראשון בבצלאל, הייתי יוצא עם ציור על היד, כל פעם עם ציור אחר.

התחלתי לפרק משטחים למרכיבים שלהם. יש כל מיני מרכיבים לבניין: קירות, תקרות, מדרגות, עמודים. יש את זה בפרתנון, יש את זה במצרים באיפוסטיל. הכל נע סביב זה. כל המרכיבים על דף חלק יוצרים מבנה חדש. אתה יודע מה המרכיבים אבל אתה לא יודע מתי זה מתחיל, איפה זה נגמר. דף חלק יכול להיות יקום, גלקסיה, אם את שמה גולה על הדף את יכולה להחליט שזו שמש או גולה. כתם על הדף יכול לבנות סיפור של יחסיות עם מה שאתה בונה סביבו. הקעקוע הוא לא מבנה סגור, הוא רעיון, הוא הכנה. הוא פתוח לגמרי.

לא נגעתי ביד לחודש לפני הפגישה עם דניאל מ'ביזארט'. גם לא רציתי לשים את הציור על דף כדי לשמור בדיוק על קנה המידה. אם הוא היה מעביר מהדף לעור זה היה מפספס משהו מהראשוניות של הקו. בדיוק הייתה לי הגשה לפני הפגישה ונשארה לי שעה  לצייר את הקעקוע. ציירתי לשעה על הזרוע, הלכתי להגשה וישר משם לסטודיו כדי להתקעקע.


מקס מראה חיבור בין הקעקוע לאחד מציוריו (גודל מלא)


קעקוע החברות של מקס ואדוה (גודל מלא)

גוף זה לא דף חלק. יש לך ורידים, צלקות, יש להם סיפור. את רואה את הצלקת הזאת? זה מחוד של מטאטא. גם זה, זה קו. זה מבנה לכל דבר מבחינתי. מהבחינה הזאת, הורידים שימשו כקונסטרוקציה מנחה שעליה נבנה הקעקוע. זה שני דברים שונים לצייר על דף ולצייר על הגוף. הגוף מרגיש את הקו, את מה שאתה מצייר עליו. את כותבת עכשיו, את לא יודעת איך הדף מרגיש. יש את הדף, יש את העט, יש את מה שאני אומר. אבל זה שונה אם היית מקעקעת את מה שאת כותבת. אני יכול לדמיין בראש את הקעקוע, איך הגוף נעלם והקווים נשארים."

*

שנה טובה. אפשר להירשם גם לעדכונים בפייסבוק

28 בספטמבר 2011 | כללי | 7 תגובות

אדוה, 23, למעשה 24, צלמת ועובדת בבוטיק ובמועדון הבאסס בירושלים.

"אני מתקעקעת מגיל 16 ויש לי 42 קעקועים. זה התחיל מקראש על דניאל, שהסתובבתי בסטודיו שלו מגיל 14 והיה פטיש שלי ושל הרבה בנות. היה לו שיער ארוך והוא היה מגיע לסטודיו עם מגפיים. הוא היה חייט ואח בצבא הרוסי וכשהוא עלה לארץ הוא לא ידע לקעקע אבל היו לו ידיים טובות. מקראש זה הפך לאט לאט לקשר שהוא משפחתי יותר. אני מכירה אותם יותר מ-11 שנה, והם לא אנשים פשוטים. כשהייתי מאושפזת לחודש בגלל הכבד הם ביקרו אותי כל יום בוקר וערב. לפני כמה זמן אמרתי שמקעקע זה קצת כמו גניקולוג. כשחזרתי עם קעקוע של מישהו אחר דניאל קצת עשה לי פרצופים.


(גודל מלא)

זה נס שלקעקועים שנבנו עליי יש הרמוניה מאוד מדויקת. הקעקוע הראשון נלקח מתוך טפט בחדר של מרי אנטואנט, דמות נשית שאני מאוד אוהבת, סוג של דיווה ביצ'ית שההסטוריה עשתה לה עוול. זה קעקוע נטו אסתטי.


(גודל מלא)

את הבא עשיתי בגיל 17. הכי פחות רואים אותו ויש לו הרבה משמעות. עזבתי בית דתי לאומי עם אבא שהוא איש חינוך מאוד קשוח וחזרתי בשאלה. היה לי קשה להגיד אני חילונית, חילוניה, את רואה, מאוד קשה לי לומר את זה. זה היה משהו חצי מופנם חצי מוחצן. בהתחלה כל הקעקועים היו במקומות שאנשים לא יראו. שאלתי את עצמי מה מניע אותי בחיים עכשיו שאת עוזבת דת, שזה דבר מאוד מכוון. עברתי מאמת אחת אבסולוטית וחיפשתי משהו שימלא את המקום שנותר. אני בנאדם מאוד תשוקתי, לא רק פיזית אלא אמוציונלית ובאסתטיקה- יש לי חיפוש אובססיבי לאיזשהו אידיאל מין גברי.

לפעמים אני שוכחת שהוא שם. אם אני לא סופרת אני לא יודעת, תלוי במה חשוף. אני יחסית לא חשופה, אני תמיד עם שרוולים וגרביונים. ירושלים זאת עיר סטודנטיאלית שיש בה כבר אנשים שפתוחים לאמנות גוף; ביזארט זה אחד ממכוני הקעקועים הראשונים בארץ. אנשים תמיד יאמרו לך מה הם חושבים עלייך, אבל בגלל שנפלטתי מהבית של ההורים בגיל 14-15 ואני מסתובבת פה ברחובות כל כך הרבה זמן, אנשים כל כך רגילים אליי שהם באים לשאול שאלות, אם זה כאב. אני מאוד אוהבת את תשומת הלב, פונים אליך משמע אתה קיים, כל עוד זה לא פולשני מדי ולא בנימה מעליבה.

משפט בקירילית מתוך סיפור עם רוסי ידוע לילדים, 'מלנקי יוז'ק', על קיפוד קטן שהלך ביער, שכח לנשום ומת. אם בחור רוסי קורא לך יוז'ק, זה כינוי חיבה מאוד אינטימי. עשיתי את הקעקוע כדי לספר שהתרבות הסובייטית זו תרבות משוגעת בה מספרים סיפורי אימה לפני השינה, אבל גם תרבות קסומה שנידו ביהדות והדביקו לה סטריאוטיפים. יש להם ידיים מזהב, אנשים מוכשרים בצורה יוצאת מן הכלל, שבאים עם אימפקט תרבותי שאנחנו בתרבות הישראלית לא מסוגלים להבין בכלל.

Untitled התחיל ממילה אחת באמצע הזרוע, בגלל שאני צלמת. בהדסה, איפה שלמדתי, לא נותנים לך מקום לפתח עניין של קונספט, רק טכניקה. אני לא יודעת טכניקה; אני מצלמת מהקרביים שלי, אני מוציאה דימויים שמספרים סיפור ועוזרים לי להתמודד עם החיים שלי. בכל תערוכה שראיתי לא היו נותנים לצילומים שמות, רק 'ללא שם'. זה כמו אב שלא נותן לילדים שלו שמות. אמרתי שאני סוג של יצירת אמנות אז נתתי לעצמי כותרת. כשהרגשתי שנוצר חוסר איזון, דניאל הוסיף לי מסגרת גיאומטרית. הזבוב הוא הקעקוע הראשון החשוף, הראשון שדניאל קעקע עליי. התרגשתי ממש. התלבשתי יפה, התבשמתי, כמעט לא ישנתי. מאז רק דניאל נוגע בי.


(גודל מלא)

לא יודעת למה ריבועים. אם שואלים, אני אומרת שאלה פיקסלים של מצלמה. בן זוג אין לי, בעלים יש לי 12; אחד מהם התלונן שאין לו קעקוע איתי, אז עשיתי בשבילו ריבוע אחד אדום.

כעיקרון זה קעקוע כלא. נכון כל ההיפסטרים עושים שפם? בזמנו התווכחתי עם מכר, שאם אתה עושה קעקוע אז תעשה את זה ממקום אמיתי. מת לי חבר ממנת יתר ואחר התאבד וזה לזכרם. את הקעקועים האלה אני תמיד שוכחת (אבל את החברים אני זוכרת לנצח.)


(גודל מלא)

היה לי חבר מאוד טוב שעשיתי איתו קעקוע של חצי סהר על הכתף. היהדות מאמינה בסיום ראש חודש בירח מלא, אבל שדווקא כשהירח בסהר יש חשיפה את אמיתות פנימיות. זה היה הקעקוע הראשון שסימל חיבור מעבר למיני ולרגשות, למישהו שנמצא רחוק גיאוגרפית אבל קרוב נפשית, בנאדם שהיה לי איתו קשר ברמה כמעט טלפתית, אקריב את החיים שלי בשבילו אם צריך את זה. לפני כמה חודשים התחתנו. [אדוה מראה לי את הטבעת המקועקעת על אצבעה.] יש לי בן זוג אחר, ולא נישאנו בפועל, אבל זאת בריתא, זאת ברית עולם. הוא מאוד כעס כשעשיתי קאבר לסהר ואני מודה שזה קצת שבר לי את הלב.


(גודל מלא)

רציתי משהו שיזרום עם הגוף. אין לזה השלכות ציבוריות. במקביל יש לזה את העיגול שהוא צורה מאוד נשית. רציתי לאפס את הדימוי העצמי שלי בעיניי. כבר נהיה פחות חשוב לי איזה קעקוע אני עושה ויותר איך הכל משתלב. העיגולים היו תשובה מחייבת למה שהיה בקו.


(גודל מלא)

בשלב מסוים התחילה בחיים שלי אפיזודה בשם העיר חיפה, שגיליתי אותה מחדש דרך המפגש שלי עם הקרו של ברוקן פינגאז בשכונת מסדה. יש משהו כמו 747 מדרגות מהסינקופה לרחוב הילל איפה שהם גרים; הקו מסמל את כל העליות בשבע בבוקר, גמורה מאסיד ומה שלא תרצי, מהסינקופה עד לבית שלהם.


(גודל מלא)

הייתי עם ברוקן פינגאז בתוּר באירופה ושמענו שליאם ספארקס מגיע ללוזן שבשוויץ. הגענו וראינו 6 קילומטר של טסטוסטרון בתור אליו. באתי אליו עם דמעות, ממלמלת באנגלית קלוקלת שבאנו כל הדרך מישראל, שהוא חייב לקעקע אותנו. הוא ענה "I don't think so". אחרי שהיינו שם מ10 בבוקר, ב3 בלילה הסכים לקעקע אותנו הבחור השני בדוכן. על האצבע קעקעתי את התאריך כדי לא לשכוח את אותו היום.


לפני צביעה


אחרי צביעה
(גודל מלא)

חזרתי מאירופה במצב טעון אשפוז. פיטר הוא מקעקע מברלין שביקשתי ממנו ציור ביד חופשית. אמרתי לו שחזרתי אבודה ומבולבלת ושקצת איבדתי אמון במין האנושי ונתתי לו לעשות מה שהוא רוצה עם התיאור שנתתי. את הקעקוע עשה דניאל."

בתכנון? "משהו עם ארוסי, בריבוע, על שורש הרגל. והיד עוד נטועה."

*

אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

21 באוגוסט 2011 | כללי | 11 תגובות

מתן, 24, סטודנט למדעי המחשב, מדפיס רשת ואספן פריטי וינטג' ("אופנת קולג'ים משנות השישים, בעיקר מארה"ב").

"עשיתי את הקעקוע לפני שנה בערך בניו יורק. מכל החברים שלי אני היחיד שהתקעקע, גם במשפחה שלי. אבא שלי ואחותי גרים בארה"ב ואני עליתי בגיל 8; אני יכול לעשות מבטא אמריקאי טוב באנגלית אבל אני מתפדח להראות את זה. אני עדיין חוזר ללוס אנג'לס קבוע כל שנה ולא בתור תייר, אני גר אצל אבא שלי וישן אצל אחותי. נתתי לחבר שיודע לצייר תמונות של השלטי רחוב מלוס אנג'לס, תל-אביב וציורים של מייק ג'יאנט ואמרתי לו שישלב בין השלושה. החזקתי את הציור ביד והכי לא היה לי לחוץ. ידעתי שאם זה ישרוד את מבחן הזמן אז זה שווה את זה. חיכיתי שנה, ולא הייתה שום ספירה לאחור לזמן מסויים. יום אחד קמתי והחלטתי להתקעקע."


(גודל מלא)

בתכנון? "אולי פרפרזה לדגל קליפורניה, שהוא דב; או ציורים של של סילברסטין, אבל אני לא אוהב את הרעיון שזה משהו שיש להרבה אנשים. ידעתי שזה משהו שלא יראו פעמיים."

*

אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

13 באוגוסט 2011 | כללי | תגובה אחת

ג'ייני, 30, במקור מניו אורלינס, כעת מסן פרנסיסקו. בחמשת השבועות האחרונים התגוררה בשכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים במסגרת תכנית היכרות עם הסכסוך היהודי-פלסטיני.


(גודל מלא)

"אמי הרפובליקנית משום מה החליטה שבגיל 15 תשלם לי עבור קעקוע קטן. אבל אני לא חושבת שהיה לה מושג שזה יפתח פתח לקעקועים נוספים. אולי אפילו חשבה שכך תמחק את הרצון לעוד.

ציטוט של להקת ריינר מריה שהייתה אהובה עליי בזמנו. זה הזכיר לי את החברה הכי טובה שלי מהתיכון שנכנסתי איתה לקשר ממש לפני שעזבתי את ניו אורלינס ונשארה שם כשעזבתי. אהבתי את זה שזה מאחורי הזרוע, כמו שהשארתי מאחור את הידידות שלנו אחרי הפרידה המוזרה שהייתה לנו.


(גודל מלא)

חנדלה הוא דמות של הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אל-עלי שהתנקשו בו, שמאוד ביקר את הכיבוש ואת חוסר התמיכה בפלסטינים מצד מדינות ערב. פעילת השלום פני רוזנוואסר הגיעה לאוניברסיטה שלי וממנה שמעתי לראשונה את סיפורו של העם הפלסטיני, נרטיב הסטורי שלא מלמדים אותך בבתי ספר. רציתי להביע סולידריות עם העם הפלסטיני אבל לא רציתי לנכס תרבות שהיא לא שלי. באותה תקופה אנשים בארה"ב עשו גרפיטי של קריקטורות חנדלה. רובן כוסו, חוץ מכמה בשכונת ה'מישן' בסן פרנסיסקו. ראיתי את הקריקטורות האלה גם כאן: הן תמיד של עצמו, עם הגב אל הקהל ועם הידיים מאחור, מביט בהתרחשויות סביבו. פעמים רבות הוא מוקף במפתחות בית.


(גודל מלא)

את מפת לואיזיאנה קעקעתי אחרי אסון קתרינה. אני מאוד אוהבת מפות, מוקד התזה שלי הוא מפות ציוניות של שנות ה-40; לאחרונה התחלתי לקרוא הרבה גיאוגרפיה ביקורתית שמנתחת מפות כסמלים של כוח. אנשים בעמדות כוח הם בדרך כלל אלו שמזמינים מפות והם משלמים למישהו כך שיכללו סמלים מסויימים ויוציאו אחרים. פעם על קופסאות התרמה לקק"ל בכלל לא סימנו גבולות בין ישראל לסביבתה כי האמינו אז שישראל צריכה להיות משני עברי הירדן.

אסון קתרינה הרס אותי, לראות את העיר שלך מושמדת לחלוטין. צפיתי בזה בחדשות מסן פרנסיסקו. אחרי חצי שנה חזרתי והכל היה סגור. אנשים בניו אורלינס תמיד היו מסתובבים ברחוב, שוהים בו, הולכים בו לאט. עכשיו אנשים נעדרו ותיירים סירבו לבוא. אחד הכינויים הותיקים של העיר הוא "העיר שאלוהים שכח". אחרי קתרינה הכינוי הזה קיבל יותר משמעות.


(גודל מלא)

תמיד אהבתי איך שקעקועים על הצוואר נראו על אחרים. 'האנטר' הוא שמו של אחי. תמיד היינו מאוד קרובים, בעיקר עם הגירושים של ההורים ומול המשפחה החורגת החדשה שלנו שלא התייחסה אלינו טוב. עברו עליו אז כמה שנים קשות: סבתא שלנו נפטרה והוא איבד שלושה חברים, אחד בעיראק ושניים ממנות יתר. בעקבות זה הוא נכנס לסמים קשים. במקומות כמו העיירה הקטנה ממנו באנו בלואיזיאנה, אנשים עושים הרבה סמים כי אין עוד הרבה מה לעשות. לפני שלוש שנים נכנס לגמילה ונולדה לו ילדה. הוא כבר היה בשלב טוב והייתי כל כך גאה בו. כשסיפרתי לו על הקעקוע הוא היה בהלם, אבל גם מאוד התרגש.


(גודל מלא)

ידידה שלי עשתה לי את האחרון. היא לא מקעקעת, כמה חודשים לפני כן התחילה לקעקע את עצמה עם חוט ומחט, שיטה שעושים בבתי כלא בארה"ב ושהיא לימדה את עצמה. את לוקחת מחט, טובלת את החוט בדיו ומתחילה לדקור. זה הרבה יותר כואב, הרבה יותר זמן. את צריכה להמשיך לדקור באותו מקום כדי שהדיו ייכנס. התאריך בפנים הוא של הדייט הראשון שלי עם החברה שלי שהייתי איתה אז שנתיים, שבדיוק נפרדנו לפני שבאתי לישראל."

*

להרשמה לעדכונים בפייסבוק

3 באוגוסט 2011 | כללי | 2 תגובות

1. escucha mi amor

2. כללי

3. אני גם עושה את זה

4. עוקבת/אוהבת

5. קישורי קעקועים