הרשלה, 64, לשעבר עובד עיריית רמת גן, ומתגורר בעיר זה 44 שנה. בזמנו החופשי הוא אמן-אספן – ביתו הוא יצירת אמנות אחת גדולה עשויה מו ידיו, מעץ ומתכת, שלשלאות ואנקולים, סדנים וכלים ישנים וזכוכיות מגדלת. המקלחת היא בלגן של עשרות ראשי מקלחת ("כולם עובדים"); המדרגות למרתף, המשמש כחדר כושר, מלאות באלפי נעצים שנעץ בשביל המרקם כשהתחיל להתעוור ולא הרגיש את המדרגות.
(גודל מלא)
"על זרת ימין כתוב 'כל חיאתי', כאן על פרק היד- 'my story'. כל החיים רציתי לכתוב עליי ספר, אז אמרתי אני אכתוב את סיפורי הרשלה בקעקועים. יש הרשלה מאוסטריפולי; אני הרשלה מרמת עמידר.
(גודל מלא)
התחלתי להתקעקע בגיל 55, מתי שלא ראיתי אפילו מחצי מטר. הייתי בא מביה"ח אחרי שקיבלתי טיפול ויושב בסנטר. היו יושבים שמה כל היצאניות והמשוגעים והמשוגעות. מישהי באה לקעקע שרוול ואיך שהתחילו לקעקע אותה כאב לה והיא ביקשה להפסיק. כשסירבו להחזיר לה את הכסף הציעה לי להתקעקע במקומה בחינם. החינם הזה עלה לי ביוקר. זאת מחלה. את עומדת מול המראה ורואה בורות בגוף, את חייבת לכסות אותם.
עם תלמיד זה עולה לי 50 שקל במקום 500. זה יוצא פצעים יותר עמוקים אבל יותר זול. והמקעקעים גאים, הם אומרים 'וואלה קעקעתי את הרשלה'.
(גודל מלא)
התחלתי מתעודת זהות ולא התכוונתי לעשות יותר מזה. שם, כתובת, מספר פספורט, אזרחות ישראלית, יליד מחנה מעבר בגרמניה, מזל דגים, סוג דם, שמות האב והאם, סיכה של נכה צה"ל, תעודת לקוי ראייה, תאריך לידה, וגם תאריך מוות- אני גג חתום עד 2069, שזה 120 שנה. הוספתי את הרובה הצ'כי שלי מהטירונות ואת האקדח שהייתי חייב להחזיר כשהתחלתי לאבד את הראייה, באנגלית וערבית.
(גודל מלא)
התחלתי להיכנס להסטוריה, דברים ראשונים שדיברו אליי. האוטו הראשון שהיה לי; רמת גן, בערבית. אני אשכנזי אבל אני מדבר ערבית מהעבודה בבניין ומהצבא, שם הייתי בחטיבה דרוזית. כמו הילדים הערבים של היום, ככה היינו כל הילדים בשכונה. עבדתי בבניין כבר מגיל 13 ולמדתי בלילה.
המשכתי לכלים שהיו לי. זריקת פוליו שאמא שלי קנתה לי, שעלתה הרבה כסף בשוק השחור; פטיש הטפסנים שהייתי עובד איתו כילד; מודד חום, כי הייתי ילד מפונק של אמא בשם הרשלה; הויסקי שהייתי שותה; השעון שקיבלתי בשביל הבר מצווה, שאז זה היה דבר ענק. אלה האופניים שנתנו לי כדי שאהיה ילד טוב ואלך לבית ספר, כי הייתי ילד רע; וככה גם עם הטרנזיסטור. זה סכין הגילוח הראשון שהתגלחתי איתו; הצבת של הקרח הוא מכשהיינו ילדים והיינו לוקחים לאנשים קרח הביתה כדי לקבל כמה גרושים. החגב הוא משנת 55' כשהייתה מכת ארבה בארץ והיינו עוזרים לתימנים להרוג ולאסוף אותם והם היו מטגנים את זה במחבת. יש גם 'לצטע נעייר', העיתון ביידיש שאמא שלי הייתה קוראת. אמא שלי לא ידעה עברית, רק יידיש, עד היום שנפטרה. הפרח הזה הוא היחידי שהיה לנו בגינה. התימנים היו מגדלים פירות, והאשכנזים היה להם פרח, שניים, והיינו אוכלים מהעצים של השכנים.
1+1=1 זה ההורים שלי שהביאו לעולם רק אותי. 1+1=4 זה אני ואשתי שהבאנו 4 ילדים. זה סתם כזה, חשבונות מוזרים. נכון שזה יפה?
(גודל מלא)
אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת לי, 'אתה איינשטיין לא תהיה.' ואני עשיתי לו עין אחת כמו הסכנת אורניום, כי הוא ראה בחישובים שלו את האטום מרחוק וככה היה נראה בראש שלי. היו לוקחים אותי לחמת גדר והיו שם הרבה ערבים דרוזים שהיו שואלים אותי, 'מין האדא, אבוכ?' אז כתבתי בערבית 'אלברט איינשטיין', שלא יבלבלו את המוח.
התחלתי עם הקעקועים של אזהרה של חומר רדיואקטיבי כבר לפני 8 שנים. המקעקעת שהייתה עושה לי את זה הייתה שואלת אותי 'אתה לא נורמלי, מה יש לך עם זה?' אמרתי לה: 'זה סוף העולם. זה הדבר הכי מפחיד.' זה דיבר אליי כל הזמן, כל פעם הייתי מקעקע, מקעקע, מקעקע. בסוף יצא שהיום מדברים על האיום הגרעיני מהבוקר עד הלילה. כשהזמינו אותי לראיון ללילה כלכלי על מחאות, צילמו אותי כמחאה נגד הפצצה הגרעינית ועשו לי פה קעקוע מתנה. אבל אני על זה חשבתי מזמן.
(גודל מלא)
על הבטן כתוב לי 'Fighting Diabetes'. כל מה שאת רואה פה, כל זה הרגשתי בתוך הגוף. הרי חולי סכרת, כשעצלים ולא עושים כלום, יש להם בגוף נמלת. מרגישים נמלים ופרפרים ומשחקי חתול ועכבר. כל יום אני עושה 300 שכיבות שמיכה, שעתיים וחצי של מכשירים והולך שעה ועשרה מרמת גן לסנטר." הרשל'ה מראה לי את מתקן המשקולות שהכין בעצמו – דלי של חדר ניתוחים שמצא באשפה של בי"ח, שמילא בלירות ישנות לפי משקל וחיבר לאנקול ולידית עם קפיץ. "אני קם בבוקר ורואה את הקעקועים וזה גורם לי להתאמן אפילו שאני לא רוצה. בקעקועים יש הרבה אנרגיה. מי שאומר לך שזה לא נכון הוא שקרן. עזבי שאצלי זה כבר מוגזם. אבל לי יש אנרגיות מוגזמות."
(גודל מלא)
"פה זה עשיתי מזעם. פה כתוב בערבית 'דיר בלאק מין סחבכ'. זה את מבינה, לא? כאן כתוב להיזהר מעורכי דין וחברים. הצדק במקרה שלי רעוע. ליד כתוב 'עוואר', עיוור. בטבע הכל יפה ועם החיות הסתדרתי טוב, אבל כשמגיעים לבני אדם, אני מאוכזב. יכול להיות שגם אני אשם, כי אני מאמין יותר מדי באנשים. זה אופי מהבית.
הנשר הוא מכשעבדתי בעבודות עפר, והייתי מגיע לאן ששום סיור מאורגן לא מגיע. הייתי עובד בסיני ב68', בפירוק מסילת הברזל מאל עריש עד פורט איברהים, שהצבא היה מפרק ונותן למוצבים. פעם ראיתי נשר רודף אחרי כלב, תופס אותו, מנסה להרים אותו, הכלב מיילל והנשר משחרר, מיילל ומשחרר, נסעתי עם הטרקטור אחריו איזה 4 קילומטר עד שהוא הרג אותו ואכל אותו.
זה כנפיים של עטלף, ראש של שועל וזנב של דג, ויש להם לב. זה מה שצריך כל אדם לדעת איך להתנהג באוויר בים וביבשה.
(תקריב עליון, תקריב תחתון)
לקח לעשות את זה אולי 3 שנים, מפת ארץ ישראל עם האתרים שאני אוהב: למשל בירושלים עבדתי עם הטרקטור בחפירות ארכיאולוגיות בכותל הדרומי; או קפה לנדוור שישבתי שם הרבה. למעלה כתוב לבנון, למטה ישראל ופלסטין. כל הדתות שוות בפניי. אני לא יכול להשאיר אף אחד מקופח."
בתכנון? "שמש על הגב. למה? יש ים, יש מדינה, אז שיהיה שמש."
*
אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק
21 בספטמבר 2012 |
כללי |
