קשת

קשת, 25, סטודנטית למדעי המדינה ומגדר, פמיניסטית בוערת ומצילת כלבים.

(גודל מלא)

"ג'ול נכנס לחיים שלי בגיל כמה חודשים. אחד הזכרונות הראשונים שלי ממנו היה כשגרנו בריינס, בסביבות גיל חמש-שש: ברגע שהיה יוצא לרחוב היה צועק, שר, מתווכח עם עוברים ושבים, ואני הייתי מתכווצת, מנסה ליהפך לכדור קטן רק כדי שלא ייראו אותי. כשהיה מדבר בערבית, בכלל רציתי להתאייד מהאוויר. מה אנשים יחשבו עלינו? התביישתי בו, הייתי צריכה לשאת אותו כמטען בכל מקום שהייתי הולכת אליו. פעם ראשונה שהסכמתי לעשות מסיבה אצלו בבית הוא נורא שמח, והיו ילדות שההורים שלהן לא הסכימו שיבואו כי אמרו שזה אדם מסוכן, לא יציב.

הוא ההורה השלישי שלי, הבן זוג של אמא. הוא לא היה זה שגידל אותי; גם כי גרתי עם אבא שלי מגיל עשר, אבל גם כי לא נתתי לו להתקרב. כל הזכרונות שלי לגביו מאוד טעונים, אני מעדיפה לא לדבר עליהם בפומבי. רק בשנים האחרונות היה לנו קשר תקין ובריא עם המון סליחה וסגירה. היה מישהו אחר, רגוע, מסוגל. בשנה הזאת הוא יותר נוכח בחיי משהיה אי פעם. אני רואה איך הדברים שרציתי להתרחק מהם כל כך נמצאים בי והם כל כך הוא: חוסר הפשרות באידיאולוגיה, בחיים, בפוליטיקה שהיא את והפוליטיקה שאת עושה. סוף סוף אני מבינה מיהו ומה הניע אותו. אני מתמודדת עם השאלות האלה כל הזמן, והוא לא פה. זו תחושת הפספוס הכי גדולה שיכולה להיות מבחינתי.

מגיל שבע-שמונה ביקרתי את ג'ול בג'נין. ההורים שלו דיברו ערבית, הסמלים בבית, האוכל, התרבות, השכנים בבית שלו היו פלסטינים. כשהייתי בת אחת-עשרה וגרתי בניו יורק, הייתי מתכתבת עם אמא שלי בפקסים. הוא היה נדחף אליהם בריבוע למטה, זו הייתה פינת ג'ול. פעם אחת הוא כתב לי, עם ניקוד, בסביבות 1995, 'קשת, אני רוצה להגיד לך משהו- אני וחברים שלי החלטנו להחרים התנחלויות בתור לחץ על ישראל לצאת מהשטחים. אנחנו נשמח אם תצטרפי אלינו.'

אחת הפעמים שבאמת חשבתי לעצמי למה הוא צריך להיות כזה פנאטי הייתה כשחבר שלי יצא לעשות מילואים. הוא שלח לי מייל בו הוא מודיע שהוא לא מדבר איתי יותר מכיוון שהוא לא יכול להבין איך אני נמצאת עם גבר שעושה מילואים בשטחים, אדם שהוא יכול לפגוש במחסום כשהוא נכנס למחנה. הוא כל הזמן אמר לי שאני צריכה להתחיל לחבר בין המוח שלי לכוס שלי – איך את מסוגלת לשכב עם מישהו שהמוח שלכם בכלל לא באותה אידיאולוגיה? כעסתי עליו ואמרתי לך תזדיין, אני אעשה מה שאני רוצה, אתה בדיוק כמו כל הקיצונים האלה שאתה מדבר עליהם. ומבחינתי חייתי עם הדיסוננס הזה מצויין. כל פעם שהיה ויכוח פוליטי הייתי קמה והולכת.

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני רוצה קפה, וצחקקנו קצת בטלפון. אחרי עשר דקות התקשרה שוב והייתה בהיסטריה. לא הצלחתי אפילו להבין מה היא אומרת. היא אמרה שלא מפסיקים להתקשר אליה שהייתה ידיעה באחד האתרים בערבית שירו בג'ול בג'נין. פתחתי אתרי חדשות וראיתי בשורת המבזקים שהשחקן ג'וליאנו מר נורה בשטחים. הצרחות שבקעו ממני, לא בקעו ממני בחיי. זה היה כאילו מישהו אחרת צורחת.

אחד הכינויים שלנו שהיינו כל הזמן אומרים היה חביבי וחביבתי, גם בינו לבין אמא שלי ואחותי. זה כמו מותק, נשמה. כשחשבנו מה לשים על המצבה, רצינו לכתוב רק את שתי המילים האלו, חביב אלבי [אהוב לבי], אבל היו אנשים אחרים להתחשב בהם. במשך שמונה חודשים אמרתי שאני רוצה משהו שיישאר עליי ממנו. קשה מאוד למצוא קליגרף כשאת דוברת עברית ורוצה לעשות קעקוע בערבית. הכל הסתדר ביום השנה לרצח – פגשתי בהפגנה חבר פלסטיני, שנתן לי תוכנת פונטים; מצאתי את המקעקעת האשה שחיפשתי, בסטודיו קטן ואינטימי.

חלק מהחיים הפמיניסטיים מבחינתי זה להיות עם נשים, לעבוד עם נשים, לדבר עם נשים. רוב המקעקעים בארץ הם גברים; אם אני עושה משהו עם עצמי על עצמי, אני רוצה שיהיה את הקשר הזה עם אשה מקעקעת, כהבנה, כסולידריות. האותיות האלה בערבית, הן נראות כמו משיחת מכחול על העור, כמו שירה על העור. אני לא יודעת להסביר את זה אפילו. מבחינתי זו הייתה השפה הכי שנואה ומביישת; זה לקבל את החלק הזה ולעשות איתו תיקון."

*

כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים בפייסבוק

17 במאי 2012 | כללי | תגובות