אדוה

אדוה, 23, למעשה 24, צלמת ועובדת בבוטיק ובמועדון הבאסס בירושלים.

"אני מתקעקעת מגיל 16 ויש לי 42 קעקועים. זה התחיל מקראש על דניאל, שהסתובבתי בסטודיו שלו מגיל 14 והיה פטיש שלי ושל הרבה בנות. היה לו שיער ארוך והוא היה מגיע לסטודיו עם מגפיים. הוא היה חייט ואח בצבא הרוסי וכשהוא עלה לארץ הוא לא ידע לקעקע אבל היו לו ידיים טובות. מקראש זה הפך לאט לאט לקשר שהוא משפחתי יותר. אני מכירה אותם יותר מ-11 שנה, והם לא אנשים פשוטים. כשהייתי מאושפזת לחודש בגלל הכבד הם ביקרו אותי כל יום בוקר וערב. לפני כמה זמן אמרתי שמקעקע זה קצת כמו גניקולוג. כשחזרתי עם קעקוע של מישהו אחר דניאל קצת עשה לי פרצופים.

(גודל מלא)

זה נס שלקעקועים שנבנו עליי יש הרמוניה מאוד מדויקת. הקעקוע הראשון נלקח מתוך טפט בחדר של מרי אנטואנט, דמות נשית שאני מאוד אוהבת, סוג של דיווה ביצ'ית שההסטוריה עשתה לה עוול. זה קעקוע נטו אסתטי.

(גודל מלא)

את הבא עשיתי בגיל 17. הכי פחות רואים אותו ויש לו הרבה משמעות. עזבתי בית דתי לאומי עם אבא שהוא איש חינוך מאוד קשוח וחזרתי בשאלה. היה לי קשה להגיד אני חילונית, חילוניה, את רואה, מאוד קשה לי לומר את זה. זה היה משהו חצי מופנם חצי מוחצן. בהתחלה כל הקעקועים היו במקומות שאנשים לא יראו. שאלתי את עצמי מה מניע אותי בחיים עכשיו שאת עוזבת דת, שזה דבר מאוד מכוון. עברתי מאמת אחת אבסולוטית וחיפשתי משהו שימלא את המקום שנותר. אני בנאדם מאוד תשוקתי, לא רק פיזית אלא אמוציונלית ובאסתטיקה- יש לי חיפוש אובססיבי לאיזשהו אידיאל מין גברי.

לפעמים אני שוכחת שהוא שם. אם אני לא סופרת אני לא יודעת, תלוי במה חשוף. אני יחסית לא חשופה, אני תמיד עם שרוולים וגרביונים. ירושלים זאת עיר סטודנטיאלית שיש בה כבר אנשים שפתוחים לאמנות גוף; ביזארט זה אחד ממכוני הקעקועים הראשונים בארץ. אנשים תמיד יאמרו לך מה הם חושבים עלייך, אבל בגלל שנפלטתי מהבית של ההורים בגיל 14-15 ואני מסתובבת פה ברחובות כל כך הרבה זמן, אנשים כל כך רגילים אליי שהם באים לשאול שאלות, אם זה כאב. אני מאוד אוהבת את תשומת הלב, פונים אליך משמע אתה קיים, כל עוד זה לא פולשני מדי ולא בנימה מעליבה.

משפט בקירילית מתוך סיפור עם רוסי ידוע לילדים, 'מלנקי יוז'ק', על קיפוד קטן שהלך ביער, שכח לנשום ומת. אם בחור רוסי קורא לך יוז'ק, זה כינוי חיבה מאוד אינטימי. עשיתי את הקעקוע כדי לספר שהתרבות הסובייטית זו תרבות משוגעת בה מספרים סיפורי אימה לפני השינה, אבל גם תרבות קסומה שנידו ביהדות והדביקו לה סטריאוטיפים. יש להם ידיים מזהב, אנשים מוכשרים בצורה יוצאת מן הכלל, שבאים עם אימפקט תרבותי שאנחנו בתרבות הישראלית לא מסוגלים להבין בכלל.

Untitled התחיל ממילה אחת באמצע הזרוע, בגלל שאני צלמת. בהדסה, איפה שלמדתי, לא נותנים לך מקום לפתח עניין של קונספט, רק טכניקה. אני לא יודעת טכניקה; אני מצלמת מהקרביים שלי, אני מוציאה דימויים שמספרים סיפור ועוזרים לי להתמודד עם החיים שלי. בכל תערוכה שראיתי לא היו נותנים לצילומים שמות, רק 'ללא שם'. זה כמו אב שלא נותן לילדים שלו שמות. אמרתי שאני סוג של יצירת אמנות אז נתתי לעצמי כותרת. כשהרגשתי שנוצר חוסר איזון, דניאל הוסיף לי מסגרת גיאומטרית. הזבוב הוא הקעקוע הראשון החשוף, הראשון שדניאל קעקע עליי. התרגשתי ממש. התלבשתי יפה, התבשמתי, כמעט לא ישנתי. מאז רק דניאל נוגע בי.

(גודל מלא)

לא יודעת למה ריבועים. אם שואלים, אני אומרת שאלה פיקסלים של מצלמה. בן זוג אין לי, בעלים יש לי 12; אחד מהם התלונן שאין לו קעקוע איתי, אז עשיתי בשבילו ריבוע אחד אדום.

כעיקרון זה קעקוע כלא. נכון כל ההיפסטרים עושים שפם? בזמנו התווכחתי עם מכר, שאם אתה עושה קעקוע אז תעשה את זה ממקום אמיתי. מת לי חבר ממנת יתר ואחר התאבד וזה לזכרם. את הקעקועים האלה אני תמיד שוכחת (אבל את החברים אני זוכרת לנצח.)

(גודל מלא)

היה לי חבר מאוד טוב שעשיתי איתו קעקוע של חצי סהר על הכתף. היהדות מאמינה בסיום ראש חודש בירח מלא, אבל שדווקא כשהירח בסהר יש חשיפה את אמיתות פנימיות. זה היה הקעקוע הראשון שסימל חיבור מעבר למיני ולרגשות, למישהו שנמצא רחוק גיאוגרפית אבל קרוב נפשית, בנאדם שהיה לי איתו קשר ברמה כמעט טלפתית, אקריב את החיים שלי בשבילו אם צריך את זה. לפני כמה חודשים התחתנו. [אדוה מראה לי את הטבעת המקועקעת על אצבעה.] יש לי בן זוג אחר, ולא נישאנו בפועל, אבל זאת בריתא, זאת ברית עולם. הוא מאוד כעס כשעשיתי קאבר לסהר ואני מודה שזה קצת שבר לי את הלב.

(גודל מלא)

רציתי משהו שיזרום עם הגוף. אין לזה השלכות ציבוריות. במקביל יש לזה את העיגול שהוא צורה מאוד נשית. רציתי לאפס את הדימוי העצמי שלי בעיניי. כבר נהיה פחות חשוב לי איזה קעקוע אני עושה ויותר איך הכל משתלב. העיגולים היו תשובה מחייבת למה שהיה בקו.

(גודל מלא)

בשלב מסוים התחילה בחיים שלי אפיזודה בשם העיר חיפה, שגיליתי אותה מחדש דרך המפגש שלי עם הקרו של ברוקן פינגאז בשכונת מסדה. יש משהו כמו 747 מדרגות מהסינקופה לרחוב הילל איפה שהם גרים; הקו מסמל את כל העליות בשבע בבוקר, גמורה מאסיד ומה שלא תרצי, מהסינקופה עד לבית שלהם.

(גודל מלא)

הייתי עם ברוקן פינגאז בתוּר באירופה ושמענו שליאם ספארקס מגיע ללוזן שבשוויץ. הגענו וראינו 6 קילומטר של טסטוסטרון בתור אליו. באתי אליו עם דמעות, ממלמלת באנגלית קלוקלת שבאנו כל הדרך מישראל, שהוא חייב לקעקע אותנו. הוא ענה "I don't think so". אחרי שהיינו שם מ10 בבוקר, ב3 בלילה הסכים לקעקע אותנו הבחור השני בדוכן. על האצבע קעקעתי את התאריך כדי לא לשכוח את אותו היום.

לפני צביעה

אחרי צביעה (גודל מלא)

חזרתי מאירופה במצב טעון אשפוז. פיטר הוא מקעקע מברלין שביקשתי ממנו ציור ביד חופשית. אמרתי לו שחזרתי אבודה ומבולבלת ושקצת איבדתי אמון במין האנושי ונתתי לו לעשות מה שהוא רוצה עם התיאור שנתתי. את הקעקוע עשה דניאל."

בתכנון? "משהו עם ארוסי, בריבוע, על שורש הרגל. והיד עוד נטועה."

*

אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

21 באוגוסט 2011 | כללי | תגובות