ארז, 32, סטודנט לאנטומיה ופיזיולוגיה בוינגייט, יזם פיילוטים בטלויזיה ועורך סדנאות על התמודדותו עם היותו כבד שמיעה.

"בגיל 27 איבדתי את הבתולים וידעתי שהגיע הזמן הנכון לקעקוע. ההחלטה להתקעקע הגיעה בפריז, שם גרתי 9 חודשים ועבדתי בדוגמנות. לא הייתי חלק מתרבות המסיבות שהייתה כרוכה בזה; עניינה אותי האמנות במוזיאונים, הסוגים השונים של אורז, התרבויות השונות בעיר. החברה שלי אז, אהבת חיי, הייתה מוסלמית. גיליתי דרך אחרת לחיות במקום הזה שיש בו זקנים שקמים ושותים בבתי קפה. בארץ הכל בלחץ.

חזרתי הביתה ואמרתי ויהי מה- שאני רוצה קעקוע שמשקף את הזהות שלי. הייתי מאוד מוקצף [לא מוצף; ע.ס.], בשצף קצף של סערת רגשות. לא התחברתי לשום סקיצה אבל נזכרתי באלבום של ציורי אינקה שיצא לי לראות במילאנו. המשיכה לציורים האלו התחילה שם וממשיכה עד היום.

הקעקוע הראשון היה פולחן, טקס. עשיתי אותו בסטודיו ויקטור בחיפה. זה מין מקום נטוש כזה שהמקעקע שותה בו ויסקי כשהוא עובד כי זה עוזר לו להגיע לשיאים אמנותיים. לקחתי ספר סקיצות, גזרתי ממנו חלקים והרכבתי ביחד. הכל מהרגש. הרגשתי שכל מה שעברתי בחיים – האובדן של אבא שלי, הנסיעה לפריז, הקשיים שלי עם כובד השמיעה – הכל מגיע למקום אחד.

(גודל מלא)

בקעקוע הראשון מופיעים נחשים. הייתי מגן על עצמי מאנשים, רואה דברים שחור לבן. לא הייתי פתוח לעולם השומע, ומי שהיה נוגע בי – הייתי מכיש אותו כדי להכניס אותו לעולם שלי. יש שני סימנים שהחלטתי שהם יהיו הזהות שלי, של שן שמופיעה גם במקום נוסף כעיגול. הסימטריה של הקעקוע מראה שהייתי קשה מאוד עם עצמי, נטול צביעות ושופט אחרים כשהם כן.

לצד הקעקוע הזה עשיתי קעקוע שהוא רק טקסט, בארמית. רק אשתי לעתיד תזכה לדעת מה זה, לראות מאחורי המסכה.

אחרי שגרתי בבניו יורק לתקופה, חזרתי הביתה וקיבלתי הודעה ששינתה לי את החיים: "רוצה להיות ב'אח הגדול'?" התלבטתי אם להשתתף, אבל אח שלי שגם הוא כבד שמיעה הזכיר לי שאני רואה בעצמי שליחות לייצג את הקהילה. בסוף לא קיבלתי כסף אבל קיבלתי כלים לתקשר עם אנשים. יצאתי מהבועה שלי. לפני כן הייתי אגרסיבי מילולית, מופנם, רגיש, חשדן. את הכל מייצג הקעקוע הקודם. 4 חודשים אחרי סיום התכנית ידעתי שאני רוצה עוד אחד.

(גודל מלא)

עשיתי אותו אצל גיא אמריו מ"אנדרגראונד" בשנקין. בקעקוע הזה רציתי גמישות. קווים יותר מעוגלים, כמו בשפת הסימנים. המשבצת הפנימית שלו לקוחה מהקעקוע הקודם, שלא אשכח מאיפה באתי. השפיץ מוביל ליד, למעשים. הקיעקוע לקח 5 שעות, גם עם כל הדם אמרתי לגיא שויהי מה זה לא יימשך למחר. יש בי צד מזוכיסטי. ואני חזק מהכאב. זה כמו פיתוח תמונה, שאתה מצלם ונכנס לחדר החושך האדום, טובל תמונה בנוזל, תולה באיטיות- אתה יוצא מהקיעקוע בתחושה עוצמתית, כמו אורגזמה.

(גודל מלא)

חודשיים אחר כך עשיתי את הבא אצל משה אלול בצפון בשיא הספונטניות. הרגשתי כל כך שלם עם עצמי. גם כאן השתמשתי במוטיבים של הזהות שלי ובסגנון האינקה. זה פרצוף עם חיוך; אני מחבק באהבה מכל הלב אנשים מהקהילה השומעת. שבועיים אחר כך עשיתי פרח. כשנכנסתי ל'אח הגדול' נכנסתי לכלוב הזהב, נכנסתי עופרת ויצאתי זהב, פורח בעצמי. עם הקעקוע הזה ידעתי שאני עוצר. מבחינתי יש שתי אפשרויות: או גוף נקי וחלק שיודע מה הוא רוצה מעצמו, או גוף מקועקע שיודע מה הוא רוצה מעצמו. זה כל כך יפה שיש אנשים שיש להם משהו שהם רוצים לשקף ועושים את זה על עצמם."

31 בינואר 2011 | כללי | 4 תגובות

קודם רק אציין את הראיון שהצלמת הנהדרת לאה גולדה הולטרמן ערכה עם ג'קי, בחור מקועקע מברלין. למרבה הצער רוב התמונות קטנות, אך הנה אחת גדולה ויפה.

ועתה לענייננו.

*

יותם, 28, מוזיקאי.

"אני מאוד נמשך לתרבות האמריקאית של הפיפטיז, זה מה שהכי מושך אותי מבחינת מוסיקה ואופנה- איזה התחדשות שהייתה באוויר. אחרי מלחמת העולם השנייה, הרגישו שארה"ב זה המקום להיות בו. קמו פאסט-פוד סטודיואים למוסיקה לכל אורך ארה"ב; אני נמשך אליו לרעיון הרומנטי שאפשר להיות בדרכים ופשוט להיכנס לאנשהו ולהקליט. הייתי בדרכים בעצמי, בעיקר בדרום באריזונה. עשיתי רוד טריפ עם חברה לשעבר, לקחנו סירה ושטנו במדינת יוטה.

את הקעקוע של הגיטרה עשיתי בגיל 19 במכון Deluxe Dattoo בשיקגו, איפה שרוב המשפחה שלי. זו גיטרת רבע-נפח של פיפטיז רוקבילי.

(גודל מלא)

בגיל 26, גם בשיקגו, קעקעתי את הרגליים של אלביס, שיש לי אהבה עצומה אליו. כשהוא היה מופיע בתכנית של אד סאליבן, היו חותכים אותו מפלג הגוף העליון מעלה כי היה ברגליים שלו משהו מאוד מיני; הבנות באולפן היו מתחילות לצעוק ובבית לא היו מבינים מה קורה.

אני גם אוהב את הרגליים אופנתית- המכנס עם הגרביים הלבנות ונעלי העור. יש בזה משהו נורא רוקנרול. החבר'ה הלבנים האלה לקחו מאפיינים מהמוסיקה ומהאופנה השחורות והכניסו את זה למיינסטרים; כל התלבושות שאלביס היה עולה איתם, פרפורמרים שחורים עשו את זה הרבה לפניו. אבל יש משהו באלביס שהוא גדול מהחיים. הוא היה מאוד מודע למקורות שלו ומאוד פתח דלתות לאמנים שחורים."

אני מציינת שלא רואים בכלל שרוולי קעקועים עם מוטיבים ישראלים. יותם מוסיף: "מה אני כבר אקעקע, כובע טמבל? אין כאן שום דבר שאני מאמין בו."

בתכנון? "אני די רוצה לעשות על הצוואר, או על הידיים. אולי עץ יפה, ציפור על הצוואר, פעם חשבתי לעשות דיוקן של מיילס דיוויס. לא יודע עדיין. אני לא מאלה שישנים עם הקעקוע מתחת לכרית."

9 בינואר 2011 | כללי | 2 תגובות

ערן, 37, מעצב אופנה ושף פרטי.

"אני מת על אופנה, זה החיים שלי.

לפני כמה שנים ידידה התחילה לצאת עם המקעקע [גיא אמריו מ"אנדרגראונד טאטו"] והמליצה לי עליו. היא אמרה לי ללכת לעשות אצלו קעקוע. כשהגעתי הוא חשב שייפטר ממני תוך חצי שעה עם איזה קעקוע מוזר אבל לא כך היה הדבר. כשהוא שאל אותי בהתחלה מה אני חושב לעשות, אמרתי לו שכנראה את הלוגו של שאנל, אבל שמעתי על מישהי שיש לה כבר כזה אז אמרתי, למה לא גם את דיור? ואז בעצם, למה לא גם את לואי ויטון? וככה יצא שישבתי והורדתי את כל הלוגואים של כל המותגים שאני אוהב, סידרתי את זה בPaint איך שרציתי וזה כיסה את החזה עד מסביב זרוע ימין. הקיעקוע לקח 8.5 שעות ברצף, כי זה מאוד מדויק ומסובך.

(גודל מלא)

חודש אחרי הרגשתי ממש לא טוב עם הקעקוע; יש לי בעיה נוראית עם חוסר סימטריה. אז עשיתי גם את כל הצד השני של הגוף. חצי שנה אחרי (המקעקע שלי ביקש תקופת צינון ממני), התחילו להופיע כל מיני מותגים באופן אקראי, רק הפעם לא יותר משני לוגואים במכה. בעיקרון לא ספרתי אף פעם כמה יש, כמו שלא מדדתי את הגודל של הזין שלי אף פעם – דונה קארן, ברבי, לגו… וביום שאלכסנדר מקווין התאבד רציתי לקעקע גם אותו.

(גודל מלא)

כל המותגים שעלי קשורים אלי בצורה כזאת או אחרת. למשל לגו זה משחק ילדות שלי. את המותג שלי [Eran Luna] עשיתי לכבוד יומולדת 35, בסגנון רוסי עם כוכבים בהתאם למסיבה שלי שעיצבתי באותו נושא. ב"ברביות" אני משחק עד היום, ברבי זה כינוי לכל הידידות שלי שאני משחק להן בשיער ומאפר אותן. אבל לעומת ברביות מזוייפות, ברבי אמיתית אתה מאפר ומספר פעם אחת וזהו. עם מזוייפות היא צריכה תספורת חדשה כל כמה חודשים.

(גודל מלא)

חברה שמתעסקת בשיווק מותגים ראתה סרטון ביוטיוב על איך שאני מתקעקע במותגים, אז הם שלחו מייל למייסד של יוטיוב שבדיוק היה בארץ לפגישה. ככה יצא שהם פנו אליי לעשות קעקוע של הלוגו שלהם בתשלום והסכמתי, הייתה לי ממילא הרגשה שאעשה יוטיוב מתישהו. אני יודע שמעכשיו זה הקו שאני רוצה להתקעקע בו לשאר החיים. אני מחכה עם הקעקוע של פייסבוק רק כדי שישלמו לי על זה. אני לא ממהר.

(גודל מלא)

הסיבה לכל הקעקועים, מעבר ליופי, זה סוג של הגנה. הם עשו אפקט הפוך לגופייה. תמיד הייתי צנום ורזה, תמיד התביישתי בגוף שלי. עכשיו יש לי פחות בעיה כי גם עם גופייה אני עדיין לבוש. סטייל שמשון ודלילה, זה נותן לי את הכוח. הקעקוע הוא כמו אפקט הקעקועים באפריקה בשבטים- למרות שזה מותגים, מה שזה נותן זה אותו דבר כמו שקעקוע שבטי עושה.

לאחרונה הייתי עם בן זוג וקצת הרגשתי שלא בא לי להתקעקע עוד, כי הרגשתי שאיתו אני שלם. אחרי שנפרדנו, הבנתי שזה פשוט חלק ממני; במיוחד אחרי שראיתי תמונה שלי אצל המקעקע ממתי שהייתי במהלך החלק הראשון, עם חצי מהקעקועים, וזה לא נראה לי אני יותר. אני מרגיש שלם עם מה שעשיתי, אני אוהב את עצמי ככה… ואין ספק שזה חלק ממני. אפילו ביום ההולדת שלי חבר טוב שעושה דראג (ציונה פטריוט) עשה חיקוי שלי עם חולצה שהיו עליה מותגים (סופר-פארם, תלמה, עלית). לדעתי זה רק מראה שנכון להיום המותגים שעלי הם המיתוג שלי."

בתכנון? "אבסולוט, פרוט אוב דה לום, חזרה לעתיד, החבובות, R2D2, איי בי אם."

7 בדצמבר 2010 | כללי | 6 תגובות

נייט, 23, מקווה יום אחד להיות מולטי-נגן, מעיירת הדסון שבמדינת ניו יורק.

(תקריב)

"את הקעקוע על אמה ימין עשיתי חודשיים אחרי יומולדת 18; זה מחוברת של להקת הסקא Suicide Machines. הקעקוע היה על חברים שלי ואני באותה תקופה, הייתי נרגש ממה שקורה סביבי. לא ממש הלכתי לבית ספר, יותר הלכתי כל הזמן להופעות באלבני.

בגיל 19 עשיתי את החייל הזומבי, שהוא איור של פריים מתוך 'יום המתים' של ג'ורג' רומרו. אני והחברים שלי היינו צופים בכל סרטי הזומבים שקיימים- כמה שיותר מלא דם וזוועה, יותר טוב. כשהחברים שלי עזבו לקולג' רציתי משהו שיזכיר לי אותם, אז בחרתי אחד גם כמה שיותר מפחיד ומזוויע."

בתכנון? "קעקוע צבעוני על הצלעות של עץ מייפל בן 150 שנה שגדלתי לצידו בעיירה צ'אטום. בהתחלה נשבעתי שאף פעם לא אעשה צבע מתוך ילדותיות של אני-כזה-פאנק; עכשיו נמאס לי משחור לבן. סתיו היא העונה האהובה עליי, ואני מת על כמה שהעץ מסוקס, על היופי האסתטי של הטבע. אני היפי בלב."

30 באוקטובר 2010 | כללי | 6 תגובות

יהודה, 63 (לערך), תל אביב.

זרוע ימין

כיתוב בתמונה שמאלית: Marfun Sindrome, מוות איטי, BOOM! (תקריב)

"את הקעקוע הראשון [שמאל] עשיתי בערך בגיל 40, בעקבות ארוע לב שהיה לי בכיכר מגן דוד. לקחו אותי לאיכילוב ושמו לי קוצב לב. הלב שלי פועם 3 פעמים אם אני מתרגש. הלב שלי זה מסיבת טרנס- הקוצב לב מאוד חכם, מסדר אותי מחדש. יש לי אפילו רשימה של תאריכים מתי התרגשתי. תסמונת מרפן זה שם מחלת הלב שלי. הבעיה עם מוות איטי זה שהוא נמשך הרבה יותר מדי זמן. תכננתי להתאבד אבל פחדתי."

(תקריב)

(תקריב)

זרוע שמאל

כיתוב: 80% חרא אנושי ("כי רק 20% הם אנשים בסדר.") (תקריב)

כיתוב בתמונה ימנית: Live Free Or Die. כיתוב באמצעית: Do It Yourself! (תקריב)

כיתוב בתמונה ימנית: Live Free Or Die. בשמאלית: Love? (תקריב)

(תקריב)

כיתוב: פוטוסינתזה

24 באוקטובר 2010 | כללי | 5 תגובות

חלק א': דניאל

דניאל, 19, צלמת.

צלם אורח: סורין סטפנסקו (גודל מלא)

"חשבתי לקעקע משהו משיר השירים הרבה זמן. הטקסט שבחרתי הוא מתוך פרק א, פסוק ד'. עשיתי אותו לפני כשנתיים אצל איציק בסטודיו בחולון; זה היה בתקופה בה הייתי במשבר והייתי צריכה שמישהו יקח אותי ויראה לי את הדרך. זה גם חיפוש אחר בית (משכן) מטאפורי או מוחשי, שאותו הרגשתי שאני צריכה לחפש גם לבד וגם בזוג, ולכן – 'נרוצה'."

צלם אורח: מאירי בדנר (גודל מלא)

בתכנון? "בהמשך אולי אקעקע משפט אחר משיר השירים או קטע מתוך שיר של יונה וולך.. אין לי רעיון ספציפי עדין. אני בהחלט חושבת שהקעקועים הבאים שלי יהיו גם כן טקסט. אני אדם מאד לירי. המילים יכולות לתמצת רעיון וגם להראות אותו כמשהו מאד רחב בעל כמה משמעויות. יש בקעקוע של טקסט משהו נורא עוצמתי ודרמתי."

*

חלק ב': שי

שי, 26, צלם.

"זה הקעקוע הראשון שלי שיש לו משמעות. עשיתי אותו לפני 3-4 שנים ב'פסיכו' בסנטר, כמה שנים אחרי שגיליתי שיש לי איידס. האיידס זה סוג של מתנה- בלי ההתמודדויות שלי מול המחלה, מול אנשים ובכלל לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בחיים. זה קשה וזה מחשל. זה אומר להאמין שיש לי את היכולת וזה אומר להפסיק לכעוס על העולם ועל המחלה הזאת, להפסיק להשתמש בתירוץ הזה כדי לא לעשות דברים. את המיניות שלך אתה לא יכול לשנות ואת האיידס שלך אתה לא יכול לשנות, אבל אתה יכול לנסות להתעורר כל יום ולחייך ולהבין את הייעוד שלך, ללמוד להעריך את עצמך. היקום הוא צינורות, וכמו שהירח זורם לים אנשים הם צינורות שדרכם אנחנו מעבירים ידע ועזרה.

(גודל מלא)

אני מצטער קצת שעשיתי אותו על העורף ולא על היד מול העיניים שלי. מצד שני זה טוב כי ככה אני מראה אותו לאנשים וגורם להם לחשוב למה זה, כמו גרפיטי שאת רושמת על עצמך."

*

חלק ג': יוסי

(גודל מלא)

יוסי במקור מהצפון. הוא שם כיפה בשביל העבודה בבסטה במחנה יהודה בירושלים. כשאני מציינת שזה אירוני שהוא מקועקע בסמלים יהודיים, הוא אומר "את רואה את החרדים האלה שם? אני יותר דתי מכולם." ידיד שלו נכנס לשיחה. "רק שתדעי לך שבמקווה כשכל החוזרים בתשובה מתפשטים הם מקועקעים מכף רגל עד ראש."

13 באוגוסט 2010 | כללי | 5 תגובות

אנונימיים

*

מעיין, מנהלת ליין מסיבות נשים

*

תלמה ולואיז (שמות מסע), פעילות משוודיה שמטיילות בעולם בעקבות עקרונותיהן.

תלמה

כוח פמיניסטי

'חופש' בספרדית

'ואלרי צדקה', בהתייחס לואלרי סולאנס

'כולנו אחיות בתקווה', סיסמה מהפגנת נשים זפטיסטיות במקסיקו

לואיז

'מעמד הפועלים' בשוודית

'טבעונית'

זכויות בע"ח (גודל מלא)
*

ס', תיירת מלוס אנג'לס

'אם אתה מאמין שאתה מסוגל להרוס, האמן כי אתה מסוגל לרפא' ("הציטוט האהוב עליי מהרבי נחמן מברסלב")

"זה קעקוע דתי?" "כן." "יהודי?" "כן."

31 ביולי 2010 | כללי | 3 תגובות

דוד, 25, סטודנט לעברית ולעוּד.

דוד במקור מקולורדו והגיע ארצה לפני חמישה חודשים לאחר שהתאהב בשפה העברית ובניגון בעוּד.

"הטבעות על הרגליים הן ההתחייבות שלי לפסוע בשביל האמת, לא רק לדבר על איך שאני רוצה לחיות אלא באמת לחיות מתוך לבי בכל יום וכל נשימה. הן גם על שורשים – כדי להיות בקשר עם האמת שנושמת בתוכי עליי להיות מקורקע, להיות מסוגל לשמוע ולהרגיש את ההבדל בין אמת לאשליה ופחד. כל הטבעות על הגוף שלי מסמלות גם נצחיות, אין להן התחלה או סוף.

על האמה יש לי ארבע טבעות. ארבע הוא מספר השלמות עבורי. זה הקעקוע האחרון שעשיתי. הוא התחייבות לא להחביא את מי שאני; לא להקטין או לשנות את עצמי ליד אחרים אלא להיות היצור היפה שאלוהים יצר אותי להיות, גם כשאחרים לא מבינים או שופטים אותי על זה. לחלוק את המתנות שיש בי דרך יציר כפיי עלי אדמות. זה מסמל להפוך לגבר, באיזשהו אופן. גבר מאוזן, שמחובר לצדדים הנשיים שבו. וגם המוכנות להקים משפחה כשיגיע הזמן המבורך.

את הקעקוע הזה אני חולק עם אחי התאום [הזהה] דניאל. לילה אחד חלם חלום: אנחנו באוהיו איפה שנולדנו והורינו גרים. הוא רואה במרפסת אנקונדה ענקית בצבע של הקעקוע שלי; היא התכוננה לתקוף את אבא שלי. הוא ישב מכונס בפינה, משותק מפחד. דניאל רץ החוצה ותפס את הנחש בגרון. הנחש היה חזק וניסה להכיש אותו בפרצוף. דניאל קרא לי ורצתי החוצה עם סכין מצ'טה גדולה, כרתתי לנחש את הראש והוא נפל לרצפה. דניאל תלש לו חלק מהעור והדביק אותו לזרוע שלי ואני לשלו. עור הנחש נמס אל תוך העור שלנו והשאיר שם סימן. הקעקוע הזה הוא על להביט לפחדים שעולים בחיים ישר בעיניים באהבה. לתת לאהבה, אמונה ואמון לשלוט בחיינו ולא ליפול מפוחד לפינה כמו שאבא שלי עשה; להתגבר על מה שהוכתב לנו ע"י אבותינו הקדמונים.

בלב הציפור יש ארבעה כיוונים, המכבדים את החוכמה שבליבנו; כשאנחנו קשובים לו, הוא יוביל אותנו דרך מסתרי החיים באופן טהור. לציפור יש 5 נוצות בזנב- זה כדי לכבד את אמא אדמה, להיות לה בן נאמן ולתת לנשמתי לעשות את עבודתה כאן. כשאת מכסה את הציפור יש לך טלף של דב. הציפור והדב הם האיזון בין שמיים לארץ וזכר ונקבה. המילים בערבית הן חֻב (אהבה) ומְתָנַן (הודיה). בחרתי בערבית כדי לכבד את שורשיי המזרח תיכוניים; כמו כן אלה שתי דרכים מהירות להתחבר למהות של כל הקיום."

1 ביולי 2010 | כללי | 5 תגובות

קודם הודעה קטנה: הבלוג קפץ מהספינה הטובעת של בלוגלי והצטרף לחיקה החם של משפחת העונג. תודה לבלוגלי על הכל ותודה ענקית לגיא חג'ג' הגאון הטוטאלי.

ועכשיו לעניינינו.

*

זהר, 24, צלם וסטודנט לאמנות בינתחומית, מחול ותיאטרון פיזי במונטריאול.

זהר גדל עד גיל 5 בשכונת הבוכרים בירושלים, נדד עם משפחתו ברחבי הארץ ובגיל 17 עזב לבדו לאירופה. כעת הוא בביקור ראשון בישראל מזה שנתיים.

"אני לא בנאדם של קעקועים. מאוד התעניינתי באופן שאפשר להפוך רגשות לגשמיים, לחזון, לחקור את הגוף שלי ככה. נדדתי המון והקעקועים נתנו לי תחושה של בית, של יציבות. זו הייתה הדרך שלי לומר כאן אני רוצה לגור, ככה אני רוצה לחיות, בלי שעוד יהיה לי מקום לשים בו את הרגל.

את הקעקוע הראשון עשיתי לפני שעזבתי. הייתי חלק מקהילת ההרדקור הפיצית בארץ והיו לי חברים טובים בלהקה sleep furious, שבין השירים הסולנית הייתה מקריאה שירים אישיים. במקור השיר בעברית אבל תרגמתי אותו- רציתי להתנער מכל דבר דתי ולאומי, שיהיה ניטרלי. את השני אני פחות אוהב. הוא יותר אולד סקול- זו נוסטלגיה לקהילת הסטרייט אדג' הקטנה שהייתי בה. אלה ממש קעקועים דתיים, של שייכות. לא הייתי רוצה לכסות אותו אבל זה כבר לא מי שאני.

(תקריב)

(תקריב)

הבא היה השרוול. לקח 5 שנים לעשות אותו, בהפרשים. התחלתי מקובייה- רציתי לעשות טקסט שיהיה אורגני. שמתי בה חלק משיר ("Every word…") של להקת הרדקור שהייתי חבר טוב של הסולן שלה. שלושת הבאים באו יחד- העץ, ההרים והבניינים. יחד הם ייצגו את החיבור של הבית והטבע. הבית הוא מזרח תיכוני, כמו זה שגדלתי בו בירושלים.

כולם מחוברים בקווים: הבית מחובר לאשה שמסתכלת על העיירה שלה עולה בלהבות. זה היה מאוד קשור להתנתקות וללראות את המקום שממנו באת גווע, במיוחד ירושלים, שכמעט עולה בלהבות משנאה והפרדה.

השיר השני ("I do not…") הוא של סוהייר חמאד, משוררת ואמנית סלאם פואטרי פלסטינית-אמריקאית מברוקלין שהיא גם חברה טובה. את השיר כתבה אחרי ארועי ה-11 בספטמבר. היא מתארת איך שלמרות שבמקור היא אמורה להיות מתרבות שכל כך מלמדת להפריד בין דתות ושפות, היא עצמה אף פעם לא שנאה או כעסה או הפרידה בין לאומים עד כדי כך שתרצה להרוג. גם אני הרגשתי ככה. אני מאוד אוהב את תרבות ההיפ הופ האמריקאית; התרבות האמריקאית היא חרא, אבל מתוך החרא הזה צומחים דברים יפהפיים באמת.

(תקריב)

במקביל קעקעתי גילוף עץ ממלחה"ע ה-I לפוסטר בשם 'המתנדבים' של האמנית קתה קולוויץ. היא הייתה אמא בזמן המלחמה שלקחו לה את הילדים. היא אשה מאוד חזקה שאני מאוד מתחבר לציורים שלה.

האחרון היה קעקוע של פריים מתוך 'הפסיון של ז'אן ד'ארק' מ-1928. זה סרט שהיה מאוד רדיקלי בזמנו והנגטיבים שלו הושחתו. שנים לא הייתה גרסה מקורית עד שמצאו עותק בבית משוגעים באוסלו בארון של השרת. הפריים לקוח מסצנה במשפט בה מצמידים את ז'אן ד'ארק לקיר עם שאלות צולבות, שבסופה חבר השופטים קובע על פי רוב שהיא חייבת להתוודות. היא נותנת בהם מבט מאשים, של 'אתם יודעים שזה לא נכון מה שאתם עושים לי'. זה מבט של תבונה ואנושיות בפני חוסר האנושיות של השופטים. היה קשה להתרגל לקעקוע; זה פרצוף אנושי על הזרוע שלך.

קעקועים טובים וכנים ואמיתיים הם מאוד עצמתיים. הרבה קעקועים כל כך ריקים. הם מבטאים את כל מה שרע בחברה שלנו, כמו לעשות טלויזיה גרועה שהורגת את המוח של מליוני אנשים. זו תרבות צריכה שלא נותנת כלום מבחינה תרבותית או נפשית; אם עושים קעקועים שונים אז זו חתרנות נגד התרבות הזאת.

אני לא עושה יותר קעקועים, אני לא צריך יותר. הייתי צריך את זה אז על הגוף כמאבק להישרדות של הלב, האינטלקט, האנושיות. לא קל לעמוד על שלך בארץ זרה עם שפה אחרת בה אנשים לא מבינים אותך כישראלי. לעמוד על שלי היה הדבר היחידי שהיה לי במקום ליפול אל תוך הסדקים."

4 ביוני 2010 | כללי | 5 תגובות

עופר, 23, אודיופיל ושתיין מוסמך.

"את הראשון עשיתי בגיל 16. כמו כל ילד בתיכון הייתי מצייר על היד בשיעור. את זהציירתי מספיק פעמים בשביל לדעת שאני צריך לקעקע אותו. הציור היה נשטף ממניבמקלחת; אחרי שקעקעתי אותו הייתי מתעורר בבוקר, מחלומות על זה שהוא נשטף, רואה שהוא עוד שם, ונרגע.

את הקעקוע האחרון עשיתי לפני פחות מחצי שנה אצל בוריס מ'ויז'ן'. פיתחתיאת הרעיון אחרי שקראתי את הספר 'כריש זיכרון', בו כריש רעיוני רודף אחריהדמות הראשית במטרה לטרוף לו את הזכרונות. הכריש שעליי מורכב מהגדרותשונות של המושג מם (Meme). זוהי יחידה של רעיון שמשכפלת את עצמה, כמושנגיד בגנטיקה יש גן שכל תפקידו הוא לשכפל את עצמו. את מכירה את זהששיר נתקע לך בראש? יש לזה סיבתיות – למה דבר אחד קליט יותר ואחר פחות. אם ישלך רעיון מסויים הסבירות שהוא 'יחיה' גבוהה יותר בקרב רעיונות מסויימים. Meme הוא משהו שבאאליך, עם התפישות והרעיונות הקיימים בך, ומסוגל לטרוף אותם. לפעמים כשאנימסתכל על אנשים אני רואה משהו שלם בדמות סלט שמרכיבים אותםמֶמִים.

העובדה שעוד 30 שנים חלק מהקעקוע יאבד את החדות שלו זה חלק מהרעיון – במהלךשכפולים, גם גן עובר סוג של מוטציה בגלל טעויות בשכפול.

את הקיעקוע עברתי בעזרת דמיון מודרך. אתה מדמיין את הכאב שלך ככדורומקטין אותו לגודל שנסבל בעינייך." עופר מראה לי כדור בגודל פינג פונגשנמצא על השולחן שלו, שעליו צייר חלק ממילות הקעקוע. "מבחינתי לא הייתיבחדר אלא הייתי במקום שכל מה שיש בו זה אני והכדור הזה. רציתי לתת אותובסוף למקעקע אבל לא יצא".

28 במאי 2010 | כללי | 2 תגובות