ערן
ערן, 37, מעצב אופנה ושף פרטי.
"אני מת על אופנה, זה החיים שלי.
לפני כמה שנים ידידה התחילה לצאת עם המקעקע [גיא אמריו מ"אנדרגראונד טאטו"] והמליצה לי עליו. היא אמרה לי ללכת לעשות אצלו קעקוע. כשהגעתי הוא חשב שייפטר ממני תוך חצי שעה עם איזה קעקוע מוזר אבל לא כך היה הדבר. כשהוא שאל אותי בהתחלה מה אני חושב לעשות, אמרתי לו שכנראה את הלוגו של שאנל, אבל שמעתי על מישהי שיש לה כבר כזה אז אמרתי, למה לא גם את דיור? ואז בעצם, למה לא גם את לואי ויטון? וככה יצא שישבתי והורדתי את כל הלוגואים של כל המותגים שאני אוהב, סידרתי את זה בPaint איך שרציתי וזה כיסה את החזה עד מסביב זרוע ימין. הקיעקוע לקח 8.5 שעות ברצף, כי זה מאוד מדויק ומסובך.
(גודל מלא)
חודש אחרי הרגשתי ממש לא טוב עם הקעקוע; יש לי בעיה נוראית עם חוסר סימטריה. אז עשיתי גם את כל הצד השני של הגוף. חצי שנה אחרי (המקעקע שלי ביקש תקופת צינון ממני), התחילו להופיע כל מיני מותגים באופן אקראי, רק הפעם לא יותר משני לוגואים במכה. בעיקרון לא ספרתי אף פעם כמה יש, כמו שלא מדדתי את הגודל של הזין שלי אף פעם – דונה קארן, ברבי, לגו… וביום שאלכסנדר מקווין התאבד רציתי לקעקע גם אותו.
(גודל מלא)
כל המותגים שעלי קשורים אלי בצורה כזאת או אחרת. למשל לגו זה משחק ילדות שלי. את המותג שלי [Eran Luna] עשיתי לכבוד יומולדת 35, בסגנון רוסי עם כוכבים בהתאם למסיבה שלי שעיצבתי באותו נושא. ב"ברביות" אני משחק עד היום, ברבי זה כינוי לכל הידידות שלי שאני משחק להן בשיער ומאפר אותן. אבל לעומת ברביות מזוייפות, ברבי אמיתית אתה מאפר ומספר פעם אחת וזהו. עם מזוייפות היא צריכה תספורת חדשה כל כמה חודשים.
(גודל מלא)
חברה שמתעסקת בשיווק מותגים ראתה סרטון ביוטיוב על איך שאני מתקעקע במותגים, אז הם שלחו מייל למייסד של יוטיוב שבדיוק היה בארץ לפגישה. ככה יצא שהם פנו אליי לעשות קעקוע של הלוגו שלהם בתשלום והסכמתי, הייתה לי ממילא הרגשה שאעשה יוטיוב מתישהו. אני יודע שמעכשיו זה הקו שאני רוצה להתקעקע בו לשאר החיים. אני מחכה עם הקעקוע של פייסבוק רק כדי שישלמו לי על זה. אני לא ממהר.
(גודל מלא)
הסיבה לכל הקעקועים, מעבר ליופי, זה סוג של הגנה. הם עשו אפקט הפוך לגופייה. תמיד הייתי צנום ורזה, תמיד התביישתי בגוף שלי. עכשיו יש לי פחות בעיה כי גם עם גופייה אני עדיין לבוש. סטייל שמשון ודלילה, זה נותן לי את הכוח. הקעקוע הוא כמו אפקט הקעקועים באפריקה בשבטים- למרות שזה מותגים, מה שזה נותן זה אותו דבר כמו שקעקוע שבטי עושה.
לאחרונה הייתי עם בן זוג וקצת הרגשתי שלא בא לי להתקעקע עוד, כי הרגשתי שאיתו אני שלם. אחרי שנפרדנו, הבנתי שזה פשוט חלק ממני; במיוחד אחרי שראיתי תמונה שלי אצל המקעקע ממתי שהייתי במהלך החלק הראשון, עם חצי מהקעקועים, וזה לא נראה לי אני יותר. אני מרגיש שלם עם מה שעשיתי, אני אוהב את עצמי ככה… ואין ספק שזה חלק ממני. אפילו ביום ההולדת שלי חבר טוב שעושה דראג (ציונה פטריוט) עשה חיקוי שלי עם חולצה שהיו עליה מותגים (סופר-פארם, תלמה, עלית). לדעתי זה רק מראה שנכון להיום המותגים שעלי הם המיתוג שלי."
בתכנון? "אבסולוט, פרוט אוב דה לום, חזרה לעתיד, החבובות, R2D2, איי בי אם."
6 תגובות לפוסט “ערן”
1 רון 7 בדצמבר 2010 בשעה 14:03
תמונות מדהימות, כתמיד.
2 שני 7 בדצמבר 2010 בשעה 19:43
המחשבה הראשונה שלי היתה שזה מזעזע, ועכשיו זה נראה לי חתרני, כאילו בהפוך על הפוך: טשטוש הגבולות בין המתועש ביותר לגוף הפרטי: הרי משאת נפשם של מהנדסי המותגים היא להכנס לנו מתחת לעור, והנה זה קורה. וזה עושה בחילה אבל גם יפהפיה.
3 עלמה 8 בדצמבר 2010 בשעה 1:12
אני מזדהה עם שני. יש בזה משהו בלתי נתפס, וגם מדהים איך כל מותג נלחם על להיות ה-מותג, וכשהם כולם רק צורות גרפיות בקעקוע על עור אחד, המשמעות משתנה. החוזק של כל רכיב בפני עצמו משתנה
4 איתי 9 בדצמבר 2010 בשעה 10:33
אני ממש אוהב את הבלוג שלך. ממש.
לא יודע אם זאת הכוונה, אבל לקרוא פה מרגיש כמו אי של ניתוק, כאילו השוליים שבדרך כלל לא מיוצגים באינטרנט מגיעים לפה, וזה מקסים.
תמיד מעניין לקרוא, והתמונות נהדרות.
משובח…
5 יוסי 20 בדצמבר 2010 בשעה 16:41
ה-בלוג.
ולך? יש קעקועים?
6 דנה 1 בינואר 2011 בשעה 15:00
אני כל כך אוהבת את הבלוג שלך. כמו ש-4 כתב, זה עושה תחושה של ניתוק מהכל. הסיפורים על הקעקועים מרתקים אותי והשילוב בין הכתיבה והצילום שלך בכלל.
אולי תעדכן יותר?
השארת תגובה