ארז

ארז, 32, סטודנט לאנטומיה ופיזיולוגיה בוינגייט, יזם פיילוטים בטלויזיה ועורך סדנאות על התמודדותו עם היותו כבד שמיעה.

"בגיל 27 איבדתי את הבתולים וידעתי שהגיע הזמן הנכון לקעקוע. ההחלטה להתקעקע הגיעה בפריז, שם גרתי 9 חודשים ועבדתי בדוגמנות. לא הייתי חלק מתרבות המסיבות שהייתה כרוכה בזה; עניינה אותי האמנות במוזיאונים, הסוגים השונים של אורז, התרבויות השונות בעיר. החברה שלי אז, אהבת חיי, הייתה מוסלמית. גיליתי דרך אחרת לחיות במקום הזה שיש בו זקנים שקמים ושותים בבתי קפה. בארץ הכל בלחץ.

חזרתי הביתה ואמרתי ויהי מה- שאני רוצה קעקוע שמשקף את הזהות שלי. הייתי מאוד מוקצף [לא מוצף; ע.ס.], בשצף קצף של סערת רגשות. לא התחברתי לשום סקיצה אבל נזכרתי באלבום של ציורי אינקה שיצא לי לראות במילאנו. המשיכה לציורים האלו התחילה שם וממשיכה עד היום.

הקעקוע הראשון היה פולחן, טקס. עשיתי אותו בסטודיו ויקטור בחיפה. זה מין מקום נטוש כזה שהמקעקע שותה בו ויסקי כשהוא עובד כי זה עוזר לו להגיע לשיאים אמנותיים. לקחתי ספר סקיצות, גזרתי ממנו חלקים והרכבתי ביחד. הכל מהרגש. הרגשתי שכל מה שעברתי בחיים – האובדן של אבא שלי, הנסיעה לפריז, הקשיים שלי עם כובד השמיעה – הכל מגיע למקום אחד.

(גודל מלא)

בקעקוע הראשון מופיעים נחשים. הייתי מגן על עצמי מאנשים, רואה דברים שחור לבן. לא הייתי פתוח לעולם השומע, ומי שהיה נוגע בי – הייתי מכיש אותו כדי להכניס אותו לעולם שלי. יש שני סימנים שהחלטתי שהם יהיו הזהות שלי, של שן שמופיעה גם במקום נוסף כעיגול. הסימטריה של הקעקוע מראה שהייתי קשה מאוד עם עצמי, נטול צביעות ושופט אחרים כשהם כן.

לצד הקעקוע הזה עשיתי קעקוע שהוא רק טקסט, בארמית. רק אשתי לעתיד תזכה לדעת מה זה, לראות מאחורי המסכה.

אחרי שגרתי בבניו יורק לתקופה, חזרתי הביתה וקיבלתי הודעה ששינתה לי את החיים: "רוצה להיות ב'אח הגדול'?" התלבטתי אם להשתתף, אבל אח שלי שגם הוא כבד שמיעה הזכיר לי שאני רואה בעצמי שליחות לייצג את הקהילה. בסוף לא קיבלתי כסף אבל קיבלתי כלים לתקשר עם אנשים. יצאתי מהבועה שלי. לפני כן הייתי אגרסיבי מילולית, מופנם, רגיש, חשדן. את הכל מייצג הקעקוע הקודם. 4 חודשים אחרי סיום התכנית ידעתי שאני רוצה עוד אחד.

(גודל מלא)

עשיתי אותו אצל גיא אמריו מ"אנדרגראונד" בשנקין. בקעקוע הזה רציתי גמישות. קווים יותר מעוגלים, כמו בשפת הסימנים. המשבצת הפנימית שלו לקוחה מהקעקוע הקודם, שלא אשכח מאיפה באתי. השפיץ מוביל ליד, למעשים. הקיעקוע לקח 5 שעות, גם עם כל הדם אמרתי לגיא שויהי מה זה לא יימשך למחר. יש בי צד מזוכיסטי. ואני חזק מהכאב. זה כמו פיתוח תמונה, שאתה מצלם ונכנס לחדר החושך האדום, טובל תמונה בנוזל, תולה באיטיות- אתה יוצא מהקיעקוע בתחושה עוצמתית, כמו אורגזמה.

(גודל מלא)

חודשיים אחר כך עשיתי את הבא אצל משה אלול בצפון בשיא הספונטניות. הרגשתי כל כך שלם עם עצמי. גם כאן השתמשתי במוטיבים של הזהות שלי ובסגנון האינקה. זה פרצוף עם חיוך; אני מחבק באהבה מכל הלב אנשים מהקהילה השומעת. שבועיים אחר כך עשיתי פרח. כשנכנסתי ל'אח הגדול' נכנסתי לכלוב הזהב, נכנסתי עופרת ויצאתי זהב, פורח בעצמי. עם הקעקוע הזה ידעתי שאני עוצר. מבחינתי יש שתי אפשרויות: או גוף נקי וחלק שיודע מה הוא רוצה מעצמו, או גוף מקועקע שיודע מה הוא רוצה מעצמו. זה כל כך יפה שיש אנשים שיש להם משהו שהם רוצים לשקף ועושים את זה על עצמם."

31 בינואר 2011 | כללי | תגובות