דגן
דגן, 26, תסריטאי ותקליטן.
(תקריב)
"הקעקוע הראשון היה באיזה 16-17. הכרתי איזה פריטי בוי, איזה בלונד פייס כזה שהיה לו ברקוד. העתקתי את הברקוד של קוקה קולה אבל בסוף רשמתי את השם שלי (Dagan Jacob WALD) ואת שם הדי ג'יי-אלטר אגו שלי (DR. ROSS), על שם ג'ורג' קלוני מ'אי אר'.
(גודל מלא)
את FUN LE FOU עשיתי ב20-21 כזה בשנה הראשונה שלי בלימודי קולנוע. זה ביטוי לאמונה שלי להיות בגישה כיפית, כיף משוגע. FOU הגיע מהסרט של גודאר "פיירו המשוגע". גם פה מדובר בדמות של איש כריזמטי ורומנטיקן.
(גודל מלא)
באותו זמן עשיתי את העץ המשפחתי שלי על הבטן: ההורים שלי יהודית וג'וזף /ג'ודי ויוסי, האחים שלי תדהר, חורש ויערית. כולם גרים בקצה השני של העולם, וגם אני בדרך לשם. בסופו של דבר העץ המשפחתי הוא על בטני. אנחנו משפחה אוהבת ומחבקת למרות שאנחנו מפוזרים.
(גודל מלא)
הקעקועים הבאים היו מחווה לציורים של ציירת קנדית בשם מרילו דזמואל, שהכרתי באיזה שוטטות בברלין. הם שיקפו באופן אמנותי משהו שמאוד האמנתי בו בתקופה- חיי לילה, בליינות ואלכוהוליזם, שבהם זה תמיד או שאת צועקת או שאת מעשנת, אדישה או אקטיבית. אני לא אוהב שיש קעקוע שמשתלט, שהוא עולם ומלואו. הגוף שלי הוא עולם ומלואו."
בתכנון? "לא משנה מה הוא יהיה, בקעקוע הבא יהיה רוכסן."
תגובה אחת לפוסט “דגן”
1 יובל 20 בפברואר 2011 בשעה 8:29
משום מה קשה לי להתחבר אליו, לדגן.
אולי כי אני לא בטוח כמה הוא באמת מאמין לקעקועים שלו בעצמו. מצד שני, אולי זה בגלל השעון.
מגיל צעיר מאוד, ילדות, יש לי עניין מוזר – משהו בשעונים מרחיק אותי. גורם לי לרגש שלילי. זה אפילו לא שייך לעניין עקרוני – "אזיקי זמן" או משהו בסגנון – זה משהו אסוציאטיבי. אני מנסה להבין מה זה מזכיר לי, מה זה מעלה בי.
השארת תגובה