חלק א': דניאל

דניאל, 19, צלמת.

צלם אורח: סורין סטפנסקו (גודל מלא)

"חשבתי לקעקע משהו משיר השירים הרבה זמן. הטקסט שבחרתי הוא מתוך פרק א, פסוק ד'. עשיתי אותו לפני כשנתיים אצל איציק בסטודיו בחולון; זה היה בתקופה בה הייתי במשבר והייתי צריכה שמישהו יקח אותי ויראה לי את הדרך. זה גם חיפוש אחר בית (משכן) מטאפורי או מוחשי, שאותו הרגשתי שאני צריכה לחפש גם לבד וגם בזוג, ולכן – 'נרוצה'."

צלם אורח: מאירי בדנר (גודל מלא)

בתכנון? "בהמשך אולי אקעקע משפט אחר משיר השירים או קטע מתוך שיר של יונה וולך.. אין לי רעיון ספציפי עדין. אני בהחלט חושבת שהקעקועים הבאים שלי יהיו גם כן טקסט. אני אדם מאד לירי. המילים יכולות לתמצת רעיון וגם להראות אותו כמשהו מאד רחב בעל כמה משמעויות. יש בקעקוע של טקסט משהו נורא עוצמתי ודרמתי."

*

חלק ב': שי

שי, 26, צלם.

"זה הקעקוע הראשון שלי שיש לו משמעות. עשיתי אותו לפני 3-4 שנים ב'פסיכו' בסנטר, כמה שנים אחרי שגיליתי שיש לי איידס. האיידס זה סוג של מתנה- בלי ההתמודדויות שלי מול המחלה, מול אנשים ובכלל לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בחיים. זה קשה וזה מחשל. זה אומר להאמין שיש לי את היכולת וזה אומר להפסיק לכעוס על העולם ועל המחלה הזאת, להפסיק להשתמש בתירוץ הזה כדי לא לעשות דברים. את המיניות שלך אתה לא יכול לשנות ואת האיידס שלך אתה לא יכול לשנות, אבל אתה יכול לנסות להתעורר כל יום ולחייך ולהבין את הייעוד שלך, ללמוד להעריך את עצמך. היקום הוא צינורות, וכמו שהירח זורם לים אנשים הם צינורות שדרכם אנחנו מעבירים ידע ועזרה.

(גודל מלא)

אני מצטער קצת שעשיתי אותו על העורף ולא על היד מול העיניים שלי. מצד שני זה טוב כי ככה אני מראה אותו לאנשים וגורם להם לחשוב למה זה, כמו גרפיטי שאת רושמת על עצמך."

*

חלק ג': יוסי

(גודל מלא)

יוסי במקור מהצפון. הוא שם כיפה בשביל העבודה בבסטה במחנה יהודה בירושלים. כשאני מציינת שזה אירוני שהוא מקועקע בסמלים יהודיים, הוא אומר "את רואה את החרדים האלה שם? אני יותר דתי מכולם." ידיד שלו נכנס לשיחה. "רק שתדעי לך שבמקווה כשכל החוזרים בתשובה מתפשטים הם מקועקעים מכף רגל עד ראש."

13 באוגוסט 2010 | כללי | 5 תגובות

נטלי, 30, פסלת.

"אני מתקעקעת כבר 17 שנה. התאהבתי בקעקועים ביום שראיתי את העוגן של פופאי ולא הבנתי איך זה לא נמחק. אבא ואמא הסבירו לי שהציור הוא מיוחד והוא מתחת לעור. ברגע שידעתי שיש דברים כאלה הייתי שמחה יותר. הקעקוע הראשון היה בגיל 13. זה היה היום המאושר בחיי. אמא העירה אותי ביום אחד בחופש הגדול ואמרה יאללה, הולכים לעשות קעקוע. עשיתי אצל אבי וענונו ב'פסיכו' דרקון קטן וחמוד. אחת העבודות הראשונות שלי הייתה אצל עופר בסטודיו 'קו-גוף' בגיל 14, כמעט כל יום אחרי בית ספר; הייתי מכינה שבלונות ומחטים.

(גודל מלא)

ב-15 קעקעתי על הזרוע סמל קלטי ועל הרגל חלק מציור של דאלי- פסל של גבר ואשה ברגע מאוד אינטימי. בגיל 16 אני ואמא, אז בת 46, קעקענו יחד על פרק היד את המנטרה "מציאת האיזון בין החומר לרוח".

(גודל מלא)

בגיל 17 עשיתי תמנון שאוחז דג קרבות יפני. אני מתה על הים, מתה על המעמקים. אהבתי את איך שהספירלה הופכת את הקעקוע למופשט. הקעקועים ביפן באו ממקום של מעמדות. למעמדות הנמוכים אסור היה ללבוש בגדים יפים, אז הם התחילו להתקעקע כסוג של מרד אזרחי; היו להם חליפות שלמות מתחת לבגד הפשוט שהם נאלצו ללבוש.

(גודל מלא)

אקולוגיה תמיד הייתה קיימת באמנות שלי. החומרים מדברים בעד עצמם: הנבטות של פרחים מכבלים של חשמל, חרקים מפגושים וחלקי מכוניות. בגיל 20 קעקעתי נמר על הירך, אחרי שחזרתי מהודו. טיילתי באזורים פרימיטיביים שכמעט ואין בהם אנשים, רק יער ענק. אנשים גרים שם עם הטבע בכזו הרמוניה שאת חושבת שזה גן עדן אבוד. יש ביער נמרים ודובים ואין דבר כזה שחיה תוקפת אדם. נשים שם לובשות סארי לפי צבעי הציפורים ביער שלהן. ישנתי לילה אחד ליד מדורה, שדעכה באיזשהו שלב. בבוקר כשקמתי ראיתי על האדמה סביבי טביעות כף רגל של נמר, צמוד מסביבי. הוא הקיף אותי בלילה, הריח אותי והמשיך. זה קרה לי איזה 7 פעמים. הרגשתי כל כך מוגנת עם הנמר הזה, שחזרתי והתקעקעתי איתו. הוא הכוח שלי.

(גודל מלא)

בגיל 25 התחלתי את השרוול, אצל רונן ביצ'אצ'ו, שמאז אני עובדת רק איתו. זה לקח שנה, עם הפסקה של חודשיים שלקחתי באמצע כדי לתת לגוף להירגע. השרוול מסמל הרבה בגרות. אצל מקעקעים אחרים סף הכאב שלי היה 3 שעות ורונן ידע את זה. כשהגענו לשעה השלישית הוא שאל אם אני רוצה להפסיק. במקום המשכנו 3 שעות נוספות. ככל שאת מכירה את עצמך, יש נקודה מסויימת שאת חושבת שאת כבר לא יכולה ואת נושמת עמוק וממשיכה ללכת באפיסת כוחות; זה מייצר לך כוחות חדשים.

(גודל מלא)

כל סיפור הנשיות שלי רקום לי על הזרוע. יש ארבע נשים: הג'ינג'ית, הברונטית, הסיטי גרל והנשרפת. במקור היא לא נשרפת אבל התנוחה הטבעית שלה מסתירה אותה מאש או שמש. אלה ציורים משולבים של תמרה דה למפיקה, אמנית פולניה שחיה ועבדה בניו יורק כל חייה. היא הייתה סיטי גירל כמו שצריך, פאם פאטאל של שנות ה-30. אני אשה חזקה- יש אפילו אנשים שמפחדים ממני.

בשנות ה-90 היה הרבה יותר קשה להיות פריק. אני זוכרת תקופה שאנשים עוד היו מקללים אותי ויורקים עליי. נהייתי עם עור של פיל. מאז שעשיתי את השרוול אנשים מתייחסים אליי אחרת לגמרי. זה אמנות, לא גולגלות. הוא מאוד עדין ורך וכל התגובות שאני מקבלת עליו הן חיוביות. זקנות עוצרות אותי ברחוב ומבקשות ללטף לי את הזרוע. מישהי אמרה לי שהלוואי שהנכדה שלה תעשה כזה."

בתכנון? "הייתי מתכבדת אם היה לי קעקוע של הוריושי השלישי על הגוף."

7 באוגוסט 2010 | כללי | 6 תגובות

קטי, 22, מתגוררת ויוצרת בקומונת נשים בברלין.

"אני מאוד אוהבת להתקעקע. לא הייתי מתארת את התחושה כ'כאב'. זה גורם לי להיות יותר מודעת לכך שהתמונה נהיית חלק ממני מאותו רגע ואילך. בודי מודיפיקיישן זה דבר מאוד משמעותי עבורי. כולנו נולדים אל תוך הדבר הזה שנקרא גוף ולאורך חיינו הופכים אותו לאיך שאנחנו מרגישים, כמו דף חלק שמציירים עליו. אני משתמשת בו כדרך לבטא את עצמי כלפי העולם החיצון.

אני עובדת על הפסים עם הציפורים כבר משנה שעברה, בסטודיו בברלין. הקעקוע נובע יותר משיקולים אסתטיים, תמיד אהבתי איך שפסים נראים סביב זרועות. הוספתי את הציפורים כדי שהעיצוב יהיה יותר מיוחד, והן מסמלות עבורי חופש.

את 'החיים אינם קברט' עשיתי לפני שנתיים בפרנקפורט; זה ציטוט מתוך השיר 'Sing' של הדרזדן דולז. הוא בא להזכיר לי שהחיים לא תמיד קלים ושמחים."

7 באוגוסט 2010 | כללי | אין תגובות

אנונימיים

*

מעיין, מנהלת ליין מסיבות נשים

*

תלמה ולואיז (שמות מסע), פעילות משוודיה שמטיילות בעולם בעקבות עקרונותיהן.

תלמה

כוח פמיניסטי

'חופש' בספרדית

'ואלרי צדקה', בהתייחס לואלרי סולאנס

'כולנו אחיות בתקווה', סיסמה מהפגנת נשים זפטיסטיות במקסיקו

לואיז

'מעמד הפועלים' בשוודית

'טבעונית'

זכויות בע"ח (גודל מלא)
*

ס', תיירת מלוס אנג'לס

'אם אתה מאמין שאתה מסוגל להרוס, האמן כי אתה מסוגל לרפא' ("הציטוט האהוב עליי מהרבי נחמן מברסלב")

"זה קעקוע דתי?" "כן." "יהודי?" "כן."

31 ביולי 2010 | כללי | 3 תגובות

דוד, 25, סטודנט לעברית ולעוּד.

דוד במקור מקולורדו והגיע ארצה לפני חמישה חודשים לאחר שהתאהב בשפה העברית ובניגון בעוּד.

"הטבעות על הרגליים הן ההתחייבות שלי לפסוע בשביל האמת, לא רק לדבר על איך שאני רוצה לחיות אלא באמת לחיות מתוך לבי בכל יום וכל נשימה. הן גם על שורשים – כדי להיות בקשר עם האמת שנושמת בתוכי עליי להיות מקורקע, להיות מסוגל לשמוע ולהרגיש את ההבדל בין אמת לאשליה ופחד. כל הטבעות על הגוף שלי מסמלות גם נצחיות, אין להן התחלה או סוף.

על האמה יש לי ארבע טבעות. ארבע הוא מספר השלמות עבורי. זה הקעקוע האחרון שעשיתי. הוא התחייבות לא להחביא את מי שאני; לא להקטין או לשנות את עצמי ליד אחרים אלא להיות היצור היפה שאלוהים יצר אותי להיות, גם כשאחרים לא מבינים או שופטים אותי על זה. לחלוק את המתנות שיש בי דרך יציר כפיי עלי אדמות. זה מסמל להפוך לגבר, באיזשהו אופן. גבר מאוזן, שמחובר לצדדים הנשיים שבו. וגם המוכנות להקים משפחה כשיגיע הזמן המבורך.

את הקעקוע הזה אני חולק עם אחי התאום [הזהה] דניאל. לילה אחד חלם חלום: אנחנו באוהיו איפה שנולדנו והורינו גרים. הוא רואה במרפסת אנקונדה ענקית בצבע של הקעקוע שלי; היא התכוננה לתקוף את אבא שלי. הוא ישב מכונס בפינה, משותק מפחד. דניאל רץ החוצה ותפס את הנחש בגרון. הנחש היה חזק וניסה להכיש אותו בפרצוף. דניאל קרא לי ורצתי החוצה עם סכין מצ'טה גדולה, כרתתי לנחש את הראש והוא נפל לרצפה. דניאל תלש לו חלק מהעור והדביק אותו לזרוע שלי ואני לשלו. עור הנחש נמס אל תוך העור שלנו והשאיר שם סימן. הקעקוע הזה הוא על להביט לפחדים שעולים בחיים ישר בעיניים באהבה. לתת לאהבה, אמונה ואמון לשלוט בחיינו ולא ליפול מפוחד לפינה כמו שאבא שלי עשה; להתגבר על מה שהוכתב לנו ע"י אבותינו הקדמונים.

בלב הציפור יש ארבעה כיוונים, המכבדים את החוכמה שבליבנו; כשאנחנו קשובים לו, הוא יוביל אותנו דרך מסתרי החיים באופן טהור. לציפור יש 5 נוצות בזנב- זה כדי לכבד את אמא אדמה, להיות לה בן נאמן ולתת לנשמתי לעשות את עבודתה כאן. כשאת מכסה את הציפור יש לך טלף של דב. הציפור והדב הם האיזון בין שמיים לארץ וזכר ונקבה. המילים בערבית הן חֻב (אהבה) ומְתָנַן (הודיה). בחרתי בערבית כדי לכבד את שורשיי המזרח תיכוניים; כמו כן אלה שתי דרכים מהירות להתחבר למהות של כל הקיום."

1 ביולי 2010 | כללי | 4 תגובות

קודם הודעה קטנה: הבלוג קפץ מהספינה הטובעת של בלוגלי והצטרף לחיקה החם של משפחת העונג. תודה לבלוגלי על הכל ותודה ענקית לגיא חג'ג' הגאון הטוטאלי.

ועכשיו לעניינינו.

*

זהר, 24, צלם וסטודנט לאמנות בינתחומית, מחול ותיאטרון פיזי במונטריאול.

זהר גדל עד גיל 5 בשכונת הבוכרים בירושלים, נדד עם משפחתו ברחבי הארץ ובגיל 17 עזב לבדו לאירופה. כעת הוא בביקור ראשון בישראל מזה שנתיים.

"אני לא בנאדם של קעקועים. מאוד התעניינתי באופן שאפשר להפוך רגשות לגשמיים, לחזון, לחקור את הגוף שלי ככה. נדדתי המון והקעקועים נתנו לי תחושה של בית, של יציבות. זו הייתה הדרך שלי לומר כאן אני רוצה לגור, ככה אני רוצה לחיות, בלי שעוד יהיה לי מקום לשים בו את הרגל.

את הקעקוע הראשון עשיתי לפני שעזבתי. הייתי חלק מקהילת ההרדקור הפיצית בארץ והיו לי חברים טובים בלהקה sleep furious, שבין השירים הסולנית הייתה מקריאה שירים אישיים. במקור השיר בעברית אבל תרגמתי אותו- רציתי להתנער מכל דבר דתי ולאומי, שיהיה ניטרלי. את השני אני פחות אוהב. הוא יותר אולד סקול- זו נוסטלגיה לקהילת הסטרייט אדג' הקטנה שהייתי בה. אלה ממש קעקועים דתיים, של שייכות. לא הייתי רוצה לכסות אותו אבל זה כבר לא מי שאני.

(תקריב)

(תקריב)

הבא היה השרוול. לקח 5 שנים לעשות אותו, בהפרשים. התחלתי מקובייה- רציתי לעשות טקסט שיהיה אורגני. שמתי בה חלק משיר ("Every word…") של להקת הרדקור שהייתי חבר טוב של הסולן שלה. שלושת הבאים באו יחד- העץ, ההרים והבניינים. יחד הם ייצגו את החיבור של הבית והטבע. הבית הוא מזרח תיכוני, כמו זה שגדלתי בו בירושלים.

כולם מחוברים בקווים: הבית מחובר לאשה שמסתכלת על העיירה שלה עולה בלהבות. זה היה מאוד קשור להתנתקות וללראות את המקום שממנו באת גווע, במיוחד ירושלים, שכמעט עולה בלהבות משנאה והפרדה.

השיר השני ("I do not…") הוא של סוהייר חמאד, משוררת ואמנית סלאם פואטרי פלסטינית-אמריקאית מברוקלין שהיא גם חברה טובה. את השיר כתבה אחרי ארועי ה-11 בספטמבר. היא מתארת איך שלמרות שבמקור היא אמורה להיות מתרבות שכל כך מלמדת להפריד בין דתות ושפות, היא עצמה אף פעם לא שנאה או כעסה או הפרידה בין לאומים עד כדי כך שתרצה להרוג. גם אני הרגשתי ככה. אני מאוד אוהב את תרבות ההיפ הופ האמריקאית; התרבות האמריקאית היא חרא, אבל מתוך החרא הזה צומחים דברים יפהפיים באמת.

(תקריב)

במקביל קעקעתי גילוף עץ ממלחה"ע ה-I לפוסטר בשם 'המתנדבים' של האמנית קתה קולוויץ. היא הייתה אמא בזמן המלחמה שלקחו לה את הילדים. היא אשה מאוד חזקה שאני מאוד מתחבר לציורים שלה.

האחרון היה קעקוע של פריים מתוך 'הפסיון של ז'אן ד'ארק' מ-1928. זה סרט שהיה מאוד רדיקלי בזמנו והנגטיבים שלו הושחתו. שנים לא הייתה גרסה מקורית עד שמצאו עותק בבית משוגעים באוסלו בארון של השרת. הפריים לקוח מסצנה במשפט בה מצמידים את ז'אן ד'ארק לקיר עם שאלות צולבות, שבסופה חבר השופטים קובע על פי רוב שהיא חייבת להתוודות. היא נותנת בהם מבט מאשים, של 'אתם יודעים שזה לא נכון מה שאתם עושים לי'. זה מבט של תבונה ואנושיות בפני חוסר האנושיות של השופטים. היה קשה להתרגל לקעקוע; זה פרצוף אנושי על הזרוע שלך.

קעקועים טובים וכנים ואמיתיים הם מאוד עצמתיים. הרבה קעקועים כל כך ריקים. הם מבטאים את כל מה שרע בחברה שלנו, כמו לעשות טלויזיה גרועה שהורגת את המוח של מליוני אנשים. זו תרבות צריכה שלא נותנת כלום מבחינה תרבותית או נפשית; אם עושים קעקועים שונים אז זו חתרנות נגד התרבות הזאת.

אני לא עושה יותר קעקועים, אני לא צריך יותר. הייתי צריך את זה אז על הגוף כמאבק להישרדות של הלב, האינטלקט, האנושיות. לא קל לעמוד על שלך בארץ זרה עם שפה אחרת בה אנשים לא מבינים אותך כישראלי. לעמוד על שלי היה הדבר היחידי שהיה לי במקום ליפול אל תוך הסדקים."

4 ביוני 2010 | כללי | 4 תגובות

עופר, 23, אודיופיל ושתיין מוסמך.

"את הראשון עשיתי בגיל 16. כמו כל ילד בתיכון הייתי מצייר על היד בשיעור. את זה ציירתי מספיק פעמים בשביל לדעת שאני צריך לקעקע אותו. הציור היה נשטף ממני במקלחת; אחרי שקעקעתי אותו הייתי מתעורר בבוקר, מחלומות על זה שהוא נשטף, רואה שהוא עוד שם, ונרגע.

את הקעקוע האחרון עשיתי לפני פחות מחצי שנה אצל בוריס מ'ויז'ן'. פיתחתי את הרעיון אחרי שקראתי את הספר 'כריש זיכרון', בו כריש רעיוני רודף אחרי הדמות הראשית במטרה לטרוף לו את הזכרונות. הכריש שעליי מורכב מהגדרות שונות של המושג מם (Meme). זוהי יחידה של רעיון שמשכפלת את עצמה, כמו שנגיד בגנטיקה יש גן שכל תפקידו הוא לשכפל את עצמו. את מכירה את זה ששיר נתקע לך בראש? יש לזה סיבתיות – למה דבר אחד קליט יותר ואחר פחות. אם יש לך רעיון מסויים הסבירות שהוא 'יחיה' גבוהה יותר בקרב רעיונות מסויימים. Meme הוא משהו שבא אליך, עם התפישות והרעיונות הקיימים בך, ומסוגל לטרוף אותם. לפעמים כשאני מסתכל על אנשים אני רואה משהו שלם בדמות סלט שמרכיבים אותם מֶמִים.

העובדה שעוד 30 שנים חלק מהקעקוע יאבד את החדות שלו זה חלק מהרעיון – במהלך שכפולים, גם גן עובר סוג של מוטציה בגלל טעויות בשכפול.

את הקיעקוע עברתי בעזרת דמיון מודרך. אתה מדמיין את הכאב שלך ככדור ומקטין אותו לגודל שנסבל בעינייך." עופר מראה לי כדור בגודל פינג פונג שנמצא על השולחן שלו, שעליו צייר חלק ממילות הקעקוע. "מבחינתי לא הייתי בחדר אלא הייתי במקום שכל מה שיש בו זה אני והכדור הזה. רציתי לתת אותו בסוף למקעקע אבל לא יצא".

28 במאי 2010 | כללי | 2 תגובות

ים, 28, ברמנית, צלמת וציירת.

אני פוגשת את ים בסטודיו לקעקועים שמנהל אחיה. במעלה זרועו מטפס שרוול אולדסקול שחור של מכונית עם להבות. הם מתווכחים מי עשה את הקעקוע הראשון קודם; אז הם עוברים להתווכח מי קיעקע קעקוע גדול יותר קודם. רפי מספר שכשעשה קעקוע לראשונה ים הלשינה עליו מיד לאמא. "אמא שלי מתעלמת מהקעקועים של רפי," אומרת ים, "אבל במקרה שלי היא בכל פעם נכנסת לחדר ובוכה כמה ימים." ים אומרת שחוץ מרפי, אין לה בכלל חברים מקועקעים; היא לא חלק מהחברה הזאת.

"עשיתי את הראשון ביומולדת 18. לא חשבתי אם זה כואב. אני גם נורא מרחפת באופן טבעי. על ההתחלה עשיתי קעקוע גדול כי תמיד את עושה משהו ושואלת אחר כך למה לא עשיתי אותו יותר גדול. יש כל כך הרבה עור על הגוף, זה כמו קנבס, את רוצה לכסות את כולו. כמה שיש עור ככה אפשר לקעקע אותו. ב-19 התחלתי שרוול. משם כבר לא חיכיתי בין קעקועים. זה ממש מרגש להתקעקע.

לפני כשנה גרתי ליד הסנטר בסמטת בוקי בן יגלי. היו שם גגות מלאים בעורבים כי היה זוג שהאכיל אותם. החלטתי לעשות את אותו הדבר ופיתחנו מערכת יחסים אוהבת. הייתי חוזרת מהעבודה ב-6 בבוקר והם תמיד היו מפוזרים שם בצורות מעניינות.

ברגע שאמרתי שאני רוצה לקעקע עורב חברים אמרו לי שזה נורא שלילי. בסיפור תיבת נוח היו שתי חיות שגורשו – כי התרבו למרות האיסור על כך – ואחת מהן הייתה עורב. אני לא אוהבת דברים אפלים, אני רואה עורבים כמשהו חמוד. אני אפילו אוהבת את הקולות שלהם.

סניר מ"ויז'ן" עשה לי אותו לפני פחות משנה. אני מתה על זה שזה כתם ורק אם מסתכלים רואים פרטים. יש נקודות שזה יצא מהקווים – בגלל שזה מקום עם הרבה עצבים ככל שהמקעקע התקרב לבית השחי זה כאב נורא, הוא ממש חורט לך אל תוך הזרוע. בדרך כלל פאקים נורא מפריעים לי אבל כאן אני אוהבת את זה. זה עסיסי.

הסגנון שלי, גם בציור, נהיה מנימליסטי מרגע לרגע. התחלתי בצבעים פסיכדליים ועברתי לשחור. עכשיו אם היה אפשר הייתי עושה קעקוע לבן."

27 במאי 2010 | כללי | אין תגובות

זאב, 31, בייביסיטר ומטרוסקסואל ("כרגע מאוד בקטע של נצנצים").

"את הקעקוע הראשון עשיתי אחרי שעליתי לארץ לבד בגיל 17. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חופש, שאני יכול לקחת על עצמי לעשות כתם שלא יורד. עשיתי קעקוע קלטי על הזרוע בסטודיו חדש בפתח תקווה. כעבור כמה זמן הבנתי שהקעקוע הזה הוא בולשיט; הוא היה מטריד אותי ברגע שהייתי מוריד חולצה ומיד הייתי מתלבש.

המראה החיצוני שלי באותה תקופה נהיה גס וברוטלי. היו לי ראסטות והורדתי אותן כי זה כוסי לגבר. הביקורת שהעברתי על עצמי נהייתה יותר חמורה ומקפידה. הייתי עומד מול המראה כמו מטורף, עם כל הדאודורנטים ושמפו, חצי מסופר פארם היה בבית שלי. אבל בסגנון גברי, נקי, מצוחצח, מבריק. הורדתי את העגילים שהיו לי – מה זה, זה של נשים – והלכתי לעשות הרחבות. רציתי להראות שאני גבר-גבר. ראיתי שהיה ביקוש מצד המין החלש. העולם פטריארכלי ואומר שיש מין חלש ומין חזק. זו הדמות שרציתי להראות כלפי העולם.

ומה הכתמים האלה על הגוף שלי אומרים על הגבר-גבר הזה שאני מנסה לשדר? גועל נפש. לא הייתי מוריד את החולצה עד שאני לא מסדר את הקעקועים. תכננתי אותו לאורך זמן רב עם מיכאל, חבר טוב שלי שמקעקע בסטודיו קיפוד. הוא מבוסס על קעקועים של שבטים מהאי מאוריציוס. אחרי כל הויכוחים והסקיצות התחלנו לעשות את הקעקוע שלב שלב: לקח מעל שנה, אבל מה שנתן לי ביטחון בתקופה הזו היה שידעתי שכיסיתי מה שרציתי. ברגע שהתחלנו הרגשתי יותר בטוח להתפשט.

בתרבות הטאטו המסורתית בפולינזיה היית מתקבל לעשות קעקוע לפי החלטת השבט. הכוהנים היו עושים טקס עם שירים ואתה היית סותם את הפה ומקבל בלב שלם את מה שמומחה הקעקועים עושה לך. זה כמו תעודת זהות. אתה לא יכול לעשות את זה לפי החלטתך שלך. בתהליך הצביעה כל מחט, כל עקיצה, כל שנייה שווה למה שהמומחה המסורתי היה עושה בשיטה המקורית לאורך שמונה דקות. היית מת מכאבים ועובר את הכל בעזרת האמונה בלבד. בברה"מ לשעבר יש תפישה דומה מהבחינה של לא לעשות קעקוע שלא לצורך. אתה לא סתם מקעקע משהו על מלחה"ע ה-II על הגוף, כי לא היית שם, ומי שכן היה שם לא היה עושה קעקוע כזה בחיים כי יש לו מספיק צלקות על הגוף.

המראה הגס שלי מת לפני שנתיים-שלוש. היה לי נסיון חיים הרסני שגרם לשינוי בתפישות שלי. נשברו עקרונות של כוח. הורדתי למשהו יותר עדין. בפנים אני פי אלף יותר גס בעקבות הנסיון שלי, אבל עכשיו אני במראה שאפשר לנשק.

אני מחפש שלמות. באהבה את לא יכולה לגעת. יש עליה סרטים וספרים ואין שום מסקנות לגביה. אבל אם מדברים על הגשמי, אהבה היא יופי. הרמוניה, תיאום, שלמות. המראה החיצוני שלך ניתן לך לזמן מסויים. קעקועים מפתחים אותך, אתה יכול לשפר או לקלקל איתם את המראה החיצוני. זה אחד הכלים בידייך. הזמן שלך הוא עכשיו, אז תקן את עצמך כלפי חוץ – עם טבעות, עם בגדים, עם קעקועים."

19 במאי 2010 | כללי | אין תגובות

"זה היה אחרי יום קשה ומדכא, הייתי צריך משהו שיזכיר לי מי אני."

17 במאי 2010 | כללי | 2 תגובות