ד., בת 42, מאתונה.

אני וד. נפגשות בבר קטן בשכונת אכסרכיה האתונאית כדי לראות אם נהיה מעוניינות לקשור ביחד, אחרי שחבר משותף מקהילת החבלים קישר בינינו.

"אני אהיה זו עם השיער הפרוע". "אני אהיה זו שלבושה בשחור." [סמיילי]

נגלית בפניי על הבר אשה מרשימה ומעט מבוגרת ממני, חמה ומישירה מבט, עם שיער שחור כפחם. סיגריה נדלקת אחרי סיגריה. צלליות מקושקשות עד קצות האצבעות, פס שחור מקועקע מגיע לה כמעט עד הסנטר וחוצה את הגוף לחצי ריק וחצי מקווקו ("כדי להזכיר לעצמי שכמו הגוף עצמו, אנחנו לא סימטריים") וכתף שמאלית שחורה מדיו, חלקו העליון של שרוול גיאומטרי מפורק. כמוני, ד. החשיבה את עצמה רוב חייה כונילית– או לכל הפחות, לא חלק משום קהילה. היא הייתה חלק מסצנת המטאל והתעסקה בלגדל את שני ילדיה כאם חד הורית ולשרוד.

אנחנו מדברות על כאב; שתינו נמשכות לסמנאווה.

"יש בקעקועים את הכאב של מילוי הקווים, ויש את הכאב של הצללות. יש את הכאב של הקיעקוע עצמו, ויש את הכאב האמיתי של היום אחרי, כשהעור מתנפח. יש את הכאב של להיכנס עם זה פעם ראשונה למקלחת. אבל כל זה היה כלום לעומת ללדת. זה כזה כאב עצום, שכשאת חוצה אותו ורואה ששרדת את מרגישה באמת חופשיה. רק היום אני יכולה לומר, באופן מצחיק, שהקעקועים היו רק סימולציות לכאב שבאמת חיפשתי."

5 במרץ 2019 | כללי | 2 תגובות

מכיוון שמגיעות אליי לפעמים פניות כאלה ואחרות, זהו פתק קטן לומר שטאבולה ראסה כבר אינו פרוייקט פעיל מזה מספר שנים מכל מיני סיבות אישיות (ושאיני מוסרת פרטי מרואיינים.) הבלוג יישאר באוויר בינתיים ומתישהו אולי יצומצם לארכיון של פוסטים נבחרים.

תודה לכל מי שהיו חלק- זה היה מסע יפהפה בן 7 שנים (שהתחיל לפני כמעט 9), שדרש ממני לפרוץ את גבולות הביישנות שלי עם זרים, הותיר בי חוויות מהממות, מצמררות, ולעיתים לא קלות, ובעיקר עורר בי השתאות אדירה וענוה מכמה אמון אנשים נתנו בי. תודה על האינטימיות. הייתי צעירה ועשיתי כמיטב יכולתי.

קיוויתי שהפוסט האחרון שלי יהיה על הקעקוע הראשון שתכננתי לעשות השנה, וכנראה בעצמו לא יתגשם, גם אם אני יותר קרובה ללהתקעקע מאי פעם. אני עדיין לא מוכנה לפרוץ את גבולות הגוף. אני כל כך מעריכה את כל מי שכן.

עדי

15 בנובמבר 2017 | כללי | 3 תגובות

גבריאל

(גודל מלא)

גבריאל, 24, במקור מניו ג'רסי/ניו יורק ומטייל מזה 9 חודשים ברחבי מקסיקו וארה"ב, שותף-מנהל בארגון למען שיתוף פעולה בין אמנים ("כרגע אנחנו עובדים על קונספט של אנשים שמשלימים את הרעיונות שלך עבורך.") הוא עבר לניו אורלינס לפני שבוע וחצי, אך נמצא ביחסים עם העיר מזה שנים.

"התחלתי להיכנס לקעקועים בגיל 13. הראשון היה חלק מטקס ההתבגרות של הבר מצווה. כתבתי טקס ועיצבתי אותו ע"פ טקסי התבגרות בתרבויות שונות בהן חלק מהתהליך הוא קעקועים. בגיל 13 הייתי צריך שלקעקוע יהיה משמעות, אבל היום זה משמש להצליל רגעים ומצבי צבירה – במיוחד בטכניקת סטיק אנד פוק (stick n' poke). ניו אורלינס מלאה במקעקעי סטיק אנ' פוק, ובמיוחד נשים מקעקעות.

(גודל מלא)

את השרוול על הזרוע, על העיר ניו יורק, עשיתי בין גילאי 17 עד 22 ע"י שלושה מקעקעים שונים בשלוש מדינות שונות. החלק העליון הוא החלק העל-קרקעי של העיר – הרכבת לשכונת בושוויק בברוקלין. מתחתיו נמצא הנוף של המכולות ובנייני הלבנים החומות של הרובע. ומתחתיהם נמצאת מערכת צינורות הקיטור והמים התת-קרקעית.

(גודל מלא)

קעקוע סטיק אנ' פוק צריך להיות משהו מטופש שאת תהיי בסדר איתו. את קונה בירה, דיו ומחטים חדשות ומביאה חוט ועיפרון. אם את רוצה לעשות את זה נקי – את מביאה צלחת, מפית נייר, שפריצר, וזלין. אולי שמים סרט, או מוסיקה. ופשוט מתחילים. עושים תורות. אנשים צריכים להיות פתוחים יותר לתוצרים שאין להם מחבר."

בתכנון? "הבית הפרברי הקלאסי של ההורים שלי בניו ג'רסי, ושתי ידיים שלובות בעיגול על הצוואר, כמו כשאנשים מחבקים אותך."

אריק

(גודל מלא)

אני פוגשת את אריק וזוגתו באחד ממיני מצעדי התחפושות שמתקיימים בניו אורלינס תחת כל תירוץ אפשרי. "מצד אחד יש ערבים כאלה, שאת אומרת, כן ניו אורלינס! וצועדת במצעד מאחורי ספינה נעה של לוויתן ענק ברחובות. ואז יש שבועות בהם נאנסות מלא נשים באותו שבוע, ואת שואלת את עצמך, האם אני רוצה לגדל כאן את הילדה שלי שאני מחזיק סכין איתי כדי להגן עליה?"

זוגתו מגלגלת עיניים כדי לומר שהוא מגזים, עם בטן עגולה ומעוברת.

14 ביוני 2016 | כללי | תגובה אחת

פונטיין, 33, במקור מלוס אנג'לס וגרה בסן פרנסיסקו, אמנית רב-תחומית. פונטיין, שאימצה את שמו של אביה החורג, מארחת אותי בחנות השוקולד בה היא עובדת מזה שנים ומגניבה לי דוגמיות, והניחוח עוטף אותנו לאורך הראיון. לאחרונה היא מכינה אמנות קינטית ("אני אוהבת את הרעיון של לסובב מוט ולראות משהו זז; להתפלא מתוך פליאה של ילדים").

 
(גודל מלא)

"יש לי 12 קעקועים, אבל ארבעה הם סטים. אני זוכרת שרציתי קעקועים מגיל מאוד צעיר. עשיתי את הראשון ברגע שיכולתי, בגיל 18, כשקעקעתי שתי סנוניות על הירכיים. לרוב הקעקועים שלי יש איזושהי משמעות שקשורה למאבק שלי כל חיי עם דיכאון. ציפורים סימלו איזושהי קלילות- והרי אני הרגשתי כל כך תקועה בגוף שלי. כעבור כמה שנים קעקעתי שורה משיר, "אלוהים, אם אתה אוהב אותי, תן לי לחזור כציפור". כשגדלתי בלוס אנג'לס, חייתי בשכונה נוצריה ושיפוטית. הייתי בוכה הרבה ולא אהבתי את עצמי, ואנשים היו שואלים למה אני בוכה. הייתי עונה שאני לא יודעת. את הולכת לכנסייה? שאלו אותי. לא, הייתי עונה. אז מגיע לך, היו עונים לי. רציתי להתאבד, אבל ידעתי שאגיע לגיהנום; אבל גם ידעתי שאם אחיה, אלוהים יאמלל אותי כי אני בנאדם רע.

קופסאות הפח על קירות חנות השוקולד (גודל מלא)

לא שינה לי הרבה אם יראו לי את הקעקועים. לא חשבתי הרבה על העתיד, כי לא חשבתי שאשרוד להרבה זמן. ותמיד הייתי בעניין של אמנות. כשהייתי צעירה תמיד חשבתי שעד הגיל שאני עכשיו, אם אגיע אליו, אהיה כבר מכוסה דיו. אבל עם הזמן אני יותר חוששת מהכאב. ככל שהתבגרתי והתמודדתי יותר עם הרגשות, כבר היו לי את כל התזכורות האלה על הגוף של הדיכאון שלי. בהדרגה, התחלתי להתקעקע רק כי התחשק לי קעקוע חמוד ונחמד. הקעקוע האחרון הוא הראשון שמבוסס נטו על אהבתי לאמן המקעקע ויצירתו.

(גודל מלא)

Thieves of Tower הוא אמן מצפון קרוליינה, עם מתיקות דרומית. בזמנו כתבתי לו שאין לי את הסכומים האסטרונומיים שהוא דורש עבור יצירה שתכסה את כל הרגליים ולכן ביקשתי גודל צנוע יותר, שיכול להספיק לכסף שיש לי. באופן מפתיע, הוא התעקש שהוא רוצה לעשות עליי את היצירה המלאה תמורת מה שיש לי, כי הוא אוהב לקעקע רגליים. עשינו את הקעקוע בסטודיו של Roxx 2Spirit, שם התארח; מאוד התרשמתי מזה שבזמנו היו שם רק נשים. הבאתי לו ולחברה שלו מלא שוקולד ואני מתכננת להביא לו יצירת ריקמה שאני רוקמת עכשיו. התקעקעתי 7 שעות רצופות, שבכל אחת מהן היה פונה אליי ואומר, אני רק רוצה להודות לך על זה שאת נותנת לי לקעקע אותך. זה היה הקעקוע הכי כואב, אבל גם הכי מספק- אולי כי נבע רק מאהבתי למשהו יפה ולא ממשהו כואב בעצמו."

28 בדצמבר 2015 | כללי | 4 תגובות

אמי, 33, רקדנית, כוריאוגרפית ומקעקעת, מצרפת. נפגשנו באחד מהביקורים שהיא עושה בישראל מדי שנה, בעקבות קשרים אינטימיים ויצירתיים עם רקדנים ואמני גרפיטי מקומיים. התחבאנו מהחום היוקד בחסות הסטודיו לקעקועים ברחוב שטראוס, בשכונת מאה שערים. היא לא יכלה ללחוץ לי את היד מפאת הקעקועים הטריים על שתי ידיה.

(גודל מלא)

"האנשים במאה שערים פשוט נועצים מבטים. אני תמיד שואלת את עצמי למה אני באה לפה. אני נוודית; יש לי בית בפריז, אבל אני נמצאת בו אולי חודש וחצי. כשאת מטיילת את יכולה להכיר בשינויים שעברו עלייך. זה מה שגורם לך להרגיש חיה. את יכולה לחפש חופש ולמצוא פירורים ממנו. אני יודעת שזה מוזר, אבל ירושלים זה איפה שאני מרגישה הכי חופשיה. זה מקום בו אני תמיד חייבת לדעת מי אני ומה אני רוצה, מה העמדה שלי פה, כאמי. אפשר להטיל חרם על ישראל, אבל לא יכולתי שלא לבוא שוב. אני באה בכל מקרה בגלל אנשים שאני אוהבת וכי באירופה אפאחד לא יודע מה זה מלחמה וכמה פרצופים שונים יש לה. יש רוב של בולשיט, אבל יש עשר אחוז של אנשים שלוקחים את זה לאלף כיוונים שונים. זה מקום דחוס בהסטוריה וניגודים. כשאני באה לכאן, אני מיד מתקעקעת.

(גודל מלא)

בסטודיו ברחוב שטראוס (גודל מלא)

התחלתי להתקעקע רק ב-2010, אחרי שפגשתי קבוצת גרפיטי בבריסל והרגשתי כל כך עירומה לידם. יש לי 35 קעקועים עם תוכן דחוס שרובם נעשו ע"י מישמיש, אחת הנשמות התאומות שלי. לחברים שלי יש הרכב בשם Tattoo Noise Act, שבמסגרת המופע הם עושים מוסיקת נויז ומקעקעים את עצמם כדי לייצר צלילים. הם הזמינו אותנו להופיע איתם, אז התקעקעתי. כתבתי כמה אותיות מתוך המילה 'אלתור'.

על זרוע שמאל רשמתי רשימת מילים של 'נגד' לאורך זרוע שמאל: contradiction [נגד ההגיון], contra-nature [נגד הטבע], contra-tempo [נגד הקצב]. אבל אז זה הרגיש לי דיכוטומי מדי, אז הוספתי 'כן' על היד. לאחר מכן הוספתי בהדרגה גם קעקועי 'בעד'.

'Permanent Concern' [דאגה תמידית], מקעקועי ה'בעד' של אמי (גודל מלא)

עשיתי בישראל פרויקט רציני של 11 קעקועים. גורי מהסטודיו בשטראוס שהיה עושה איתנו גרפיטי בדיוק למד לקעקע, אז הצעתי לו לתרגל עליי. כתבתי את המילה pute [זונה] עשר פעמים ברחבי הגוף, בתקופה שמאוד התגעגעתי לפאולין שותפתי ללהקת המחול Les Putes [הזונות] ובחיים האלה, חוץ ממישמיש. שם הלהקה מתייחס לקשר הידידותי שלנו עם הזונות שבוחרות למכור את גופן לפעמים מרצון ומעצימות את עצמן דרך הגוף, בכך שהן בוחרות מה לעשות איתו. כרקדניות, אנחנו בוחרות למכור את הגוף שלנו אבל אנחנו גם נותנות מעצמנו, נפשנו וחיינו, על הבמה. אני לא רוצה לרקוד בשביל להרוויח כסף אלא כדי להיות טובה.

אחת הסיבות שאני מתקעקעת היא כדי לנהל עם אנשים שיחה. גם כשנראיתי כמו בת, בלי קעקועים ופירסינגים, אנשים תמיד ניגשו לשאול מאיפה אני. לא יודעת למה. עם הזמן, באופן מודע או לא מודע, עיצבתי את הגוף כדי שעוד יותר יעורר שיחה – את בן או בת? את צרפתיה? את לא נראית כמו צרפתיה. אנשים יותר רואים את הקעקועים, אבל מתעוררות בהם אותן השאלות.

אני תמיד כותבת. שירים, קעקועים, חיבורים. כתבתי כמעט את כל המשפטים שעל הגוף שלי. על אמה שמאל כתבתי 'ביחד לבד', אחרי לילה בו אחד המאהבים שלי הזכיר לי שלמרות שאנחנו חולקים קירבה, בדידות היא חלק בנו. רק את יכולה לעשות דברים בשביל עצמך. זה לא עצוב או ציני, זו אחת האמיתות של החיים. חשוב לי ללמוד לתרגל בדידות יצירתית. על פנים כפות הידיים אני חולקת קעקוע-דואט עם מישמיש, CTIICT [מעיר לעיר], כשאנחנו מחברים את הכפות.

זו חוויה גופנית טוטאלית, גם כשאת מתקעקעת וגם כשאת מקעקעת. לבני אדם יש נטייה לשכוח אבל הגוף זוכר. זו דרך לשים על פני השטח את הכוחות שזורמים מתחת לעור. אני לא מקעקעת או מתקעקעת ע"י כל אחד, אני מקעקעת בעיקר חברים ולא לוקחת כסף. אני תמיד נוסעת עם מכונת הקעקועים שלי ופועלת ע"פ אינטואיציה. אני לא חושבת על מה יקרה, אם הגוף שלי יתכסה.

על הזרוע כתבתי שיר על מהו הבית שלי. הגוף שלי הוא הבית שלי, והגופים של יקיריי ויקירותיי. זה המקום היחידי שממש שלי או שאני לפחות מנסה להפוך שיהיה שלי. אני לא שייכת לאפאחד ואפאחד לא שייך לי. הקעקוע זורם מהבטן לכתף לזרוע ליד: 'כל פעם שאנחנו אומרים שלום, זה כמו מוות קטן'.

על היד קיעקעתי חלק אחד מטריפטיך. את החלק הזה עשיתי בשביל חברת ילדות, שמאוד שונה ממני ולא אוהבת קעקועים. יום אחד אמרה לי, את יודעת שזה לכל החיים? זה הכעיס אותי שהתייחסה אליי כמו ילדה קטנה, אז כתבתי 'כל חייך בתוך העור שלך'- גם כדי לומר שיש גם לה הרבה דברים שמסומנים לה על הגוף, גם אם היא לא מכירה בהם.

(גודל מלא)

הקעקוע על הירך היה הראשון שעשיתי לעצמי: 'גוף אחד באלף חתיכות עבור אלף ואחד חיים', בהקשר של סיפורי אלף לילה ולילה. תמיד סיפרו לי סיפורי ילדים אבל רציתי לספר סיפור משלי. גם במופעים שלי, אני אוהבת לפרק את איך שחינכו אותנו כדי להרכיב את מי שאני, אם מבחינה מגדרית ואם מהבחינה של מהם חיים ראויים. המאבק של חיי הוא להחליט דברים בעצמי ולא לתת לאחרים להחליט בשבילי. קיעקעתי את המשפט 500 פעם מתוך 1001 פעמים; אני מפחדת לסיים אותו. הייתי צריכה להפסיק כי הייתי אמורה להופיע, אבל אחרי שקעקעתי את עצמי למשך 4 ימים לאורך 10 שעות ביום, לא יכולתי ללכת.

על החלק התחתון של רגל ימין כתבתי ש'הגוף שלי לא תלוי בזכות אלוהית'. זה היה בשביל אבא שלי, שאמר לי שהרסתי פיסת גוף שנתן לי אלוהים. אבל הוא ואמא שלי נתנו לי יותר מאלוהים. ההורים הקתולים שלי אימצו אותי ואת אחי. אנחנו מאוד שונים – שמש וירח. הם לא תמיד מצליחים לקבל אותי, הם עדיין לא מבינים מה הקטע, מה זה להיות גיי. אבל ההורים שלי תמיד תמכו בי. הם מנסים וזה יפה לראות שהם מנסים. לא רציתי שימציאו בת שאין להם, אז זה היה משמעותי בשבילי שיגיעו לאיפה שאני חיה וגרה, גם אם זה רחוק מהחיים שלהם. אני רוצה לכתוב ספר על כל הקעקועים שלי, שאתן לאבא שלי.

המשפט על הירך נקשר למפה על הגב. רציתי לשלב בין מפה למדריך למשתמש ע"י לכתוב את כל שמות הערים שחשתי שיש לי שם חיים. חלק אחר של אותו הקעקוע הוא המילה adapted [מסתגלת], כדי להכין את הגוף שלי שיהיה זמין. אומצתי ע"י הוריי ואימנתי את עצמי להסתגל לכל מקום שאני נמצאת בו.

(גודל מלא)

המפה על הגב והטקסט על הירך נקשרים לקעקוע על העורף, 'קרתוגרפיה אילמת של סיפור נודד'. סביב הצוואר קיעקעתי פרפרזה של הביטוי בצרפתית ל'היה היה'. בצרפתית הביטוי 'היה היה' הוא בזכר יחיד, אז הפכתי אותו לנקבה רבים. אפשר לתרגם את זה בערך לאנגלית כ-'once upon sometimes'.

(גודל מלא)

שם הגרפיטי של מישמיש היה 4+5 ושלי היה 10. ואם אנשים יכולים להחליט שהתוצאה היא 9, אני יכולה להחליט שזה 10. ואת יכולה למחוק גרפיטי מהקיר אבל לא מהגוף. הייתי כותבת בכל מקום גרפיטי של המילה 10pute, שזה גם dispute [סכסוך] וגם dix pute [עשר זונות]. רציתי עקבות של תקופת הגרפיטי הזאת לאור ירח על גגות ירושלים, של לתבוע בעלות על המרחב סביבנו.

האמנות שלי היא כל כך חולפת, אז אני תמיד מעוניינת בעקיבות שאני מותירה בצופים אחרי שאני רוקדת. מחול, כמו הגוף, לא אמור לשרוד. זה מצחיק כי בחברה שלנו מתרכזים באופן בו את מציגה את הגוף שלך לעולם: בריא, דק, עם יופי מסויים וקונפורמיסטי; קדוש. אבל אנשים לא מטפלים בו כמו שהייתי מטפלת בו כדי שירגיש טוב, הם חיים בפלאפון, במחשב ובמשרד. אני רוצה לפרק את קדושת הגוף שלי.

על האמה כתבתי את כל השירה המטיילת של 10pack, קבוצת הגרפיטי שלי ושל מישמיש – כל המילים שגורמות לנו לצחוק ולבכות. אני לא מפחדת לחשוף את עצמי. אין לי מה להסתיר ומה שאני רוצה לשמור לעצמי אשמור לעצמי. אני אוהבת להיות חשופה עם הרגשות בחוץ. ככה מדברים על דברים עמוקים באמת ולא רק על מזג האוויר.

(גודל מלא)

מאחורי הזרועות קיעקעתי '4Xgive' [לסלוח] ו-'4Xget' [לשכוח], שמישמיש קיעקע עליי ואני קיעקעתי לו על החזה ועל הגב. זה גם על לסלוח ולשכוח, וגם על לתת ולקבל ולקבל ולקבל. על האצבעות קיעקעתי 'אתה נותן, אני נותנת'.

(גודל מלא)

השתתפתי בפסטיבל בצרפת שבאחד המופעים בו הקימו משרד באמצע הטבע. אחד מעובדי המשרד היה מעניק לך פיסת נייר עם שירה עליה; חלק מהשירים היית צריכה להשלים בעצמך, חלק מהשירים נועדו ללחישה באוזן. אני קיבלתי שיר שהיה צריך לצעוק במגפון ליד הפרות בשדה. קיבלתי אותו במתנה, אז נתתי אותו במתנה בקעקוע שעשיתי למישהו אחר, לפני שהתקעקעתי איתו בעצמי. זה שיר על תשוקה, שאנשים מוזמנים לממש."

האחרון שבקעקועי ה'בעד' של אמי

בתכנון? "אני רוצה לעשות קעקוע על העפעפיים של המשפט 'מלחמות עדיין לא עומדות להסתיים'. זה על ישראל אבל גם על מה שבתוכי. ככל שהעולם ככה ואני ככה, יהיו לי מאבקים עד שאמות. אבל זה גם מלא תקווה. גם כשאשן, אהיה מוכנה."

[עדכון: גורי קיעקע את עפעפיה של אמי ממש לפני שעזבה את ירושלים.]

*

כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים גם בפייסבוק

2 בספטמבר 2014 | כללי | אין תגובות

שמחה לארח בפוסט קטן זה את צילומים המופלאים של ריטה שרמן, שאפשר למצוא עוד מצילומיה כאן.

*

גבי, 35, ציירת, עלתה מבולגריה בגיל 12. חובבת מדע פופולרי ובודהיזם ("עם דגש על מדעי המוח והקשרים לאמנות ולאופן שאנחנו צורכים ויוצרים אותה. המטרה שלי בחיים היום זה ללמוד כמה שיותר. הכל מעניין אותי ואני רוצה לדעת הכל.")

 
צלמת אורחת: ריטה שרמן (גודל מלא)

"עד לאחרונה ציירתי בעיקר דיוקנים עצמיים וציורים עם ביקורת על תרבות הצריכה, אחרי שהתפטרתי מתעשיית הפרסום. תמיד נמשכתי לאמנות פיגורטיבית עם טוויסט. אני לא אוהבת היפר-ריאליזם; מאז המצאת המצלמה אין לזה שום תירוץ. אני תמיד אוהבת הגזמה ומחפשת את הסימנים שהאמן השאיר אחריו, עבודות אקספרסיביות ומורכבות שניכר בהן שהאמן התאמץ והזיע.

עשיתי קעקוע ראשון ו(כנראה) אחרון בגיל 34. אני עושה גרביוני קעקוע כבר מ-2006 וזה קצת סיפק את הרצון להיות מקועקעת, רק בלי כאב ובלי מחויבות. בתור מישהי שבאה מהעולם הויזואלי היה לי קשה להתחייב לדימוי לנצח אבל אמרתי פאק איט, החיים קצרים מדי. בחרתי בציור של הציירת איי ג'יי פרנה; בחיים לא הייתי מקעקעת על עצמי משהו שלי. זה נראה לי מגוחך ונרקיסיסטי.

צלמת אורחת: ריטה שרמן (גודל מלא)

כל סשן היה כאב מסוג אחר, אבל הקיעקוע עצמו היה הרבה פחות כואב משחשבתי. זה כמו להישרט על קיר עם טקסטורה. אני לא טיפוס אפל, גם אם זו חבורה של זאבים שאוכלים אחד את השני."

*

ותמיד אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

19 במאי 2014 | כללי | 2 תגובות

פלוריאן, 37, מנהל הבר במועדון הלילה ברגהיין/פנורמה בברלין, מצייר ועושה קליפים. בעברו ניהל קריירה קדחתנית בעיצוב תלבושות והפקה עבור אופרה ומחול, שהחליט לפרוש ממנה לאחר שלקה בדלקת מוח ("אני עושה הרבה דברים אמנותיים, אבל אני שמח לא להיות אמן.")

"כשעבדתי בסצנת הפטיש נחשפתי הרבה לקעקועים. הייתי עושה מופעי פירסינג: עושה סספנשן, או מעביר קרסים דרך הלחיים. זה תמיד נראה יותר כואב ממה שזה באמת. לצופה יש תחושות יותר חזקות ממה שאני מרגיש; יותר מעניין אותי מה שקורה לו מאשר מה שקורה לי.

כל הקעקועים שלי נעשו בסטודיו AKA. התחלתי להתקעקע ממש מאוחר, בגיל 32, והתחלתי בקטן, עם חץ. רציתי אותם מגיל צעיר אז חיכיתי עד שהכרתי את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת מה אני ארצה שיישאר. הראשון היה הנסיון שלי להתמודד עם שם המשפחה שלי שלא התחברתי אליו. חקרתי אותו לעומק והדבר היחידי שאהבתי שגיליתי לגביו ש-Hetz דומה למילה 'חץ' בעברית; ובמקור השם גם נקשר לציד וחיות.

(תקריב)

כעבור תשעה חודשים קיעקעתי את המשפט 'לכל דבר יש את הזמן שלו'. אני עושה דברים כשהם אמורים להגיע, בלי ללחוץ. קמתי בבוקר עם מי שהיה אז החבר שלי והבנתי שכבר לא הזמן להיות בני זוג. זו הייתה הפרידה הכי טובה שאי פעם הייתה לי. זה חלק מהחיים שלי אבל גם חלק מהגוף שלי עכשיו. ידעתי שהוא חייב להיות על הלב.

את הידיים ראיתי במוזיאון. אלו שתי ידיים שמחזיקות זו את זו- שריד שמצאו מפסל של הפרעה אחנתון ואשתו נפרטיטי, שהקימו דת חדשה שמבוססת על השמש, אחת הדתות המונותאיסטיות הראשונות. זו הייתה יצירה שיתופית שלהם ונפרטיטי הייתה חלק חזק בממשל; לפני כן נשים היו מפוארות אבל לא נחשבו מלכות שולטות. לפעמים גם מייצגים אותה עם סמלים של גבר, של עמדת כוח. אחרי מותם חזרו לדתות הקדומות והשמידו הרבה מהדתות החדשות וניתצו את הפסלים.

זה נגע ללבי, התאהבתי ביופי של זה. אני אוהב את הרעיון של שותפויות, אבל אני דווקא לא כל כך חזק בהן בעצמי.

(תקריב מסמרים)

אני לא חושב על תהליך חשיפת הקעקועים. זה חלק מהבשר שלי. אני צריך שהקעקוע יהיה ממש חלק מהגוף שלי לא רק כיצר אופנתי. גם אם אני בנאדם די נרקיסיסטי, אני לא צריך את האישור של אנשים דרך הקעקועים שלי. אולי זו הדרך שלי לכתוב יומן.

יש אימרה בגרמנית- 'להכין מסמרים עם ראשים', משמע, כמו שצריך, לעשות משהו על אמת ולהציב עובדות בשטח. זו הייתה נקודה בחיים שלי שהייתי צריך שינוי והתחלתי כיוון חדש לגמרי בעבודה. הרבה אנשים מדברים על דברים שהם רוצים לעשות, אבל לא ממש עושים צעדים משמעותייים כדי לממש את זה.

הברבורים הם אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי מגיל ארבע: עלינו לפסטיבל על הר ולידנו היה נהר קטן, בו צף ברבור מת עם חץ גדול נעוץ לו בחזה. זה חקוק לי חזק בזיכרון, גם אם ההורים שלי אומרים שהם לא יודעים על מה אני מדבר.

מתחת לברבורים כתבתי את שמות ההורים שלי ברונות. לראות את המשפחה שלי פעם בשנה זה די והותר. חלק ממנה מנורווגיה, והייתי כותב ברונות כשרציתי שאנשים לא יבינו. איבחנו לאבא שלי סרטן לפני כמה שנים. אני אוהב את המשפחה שלי מרחוק; אולי זו הדרך שלי להחזיק אותו קרוב."

*

שנה טובה. כמו תמיד, אתם מוזמנות להירשם לעמוד בפייסבוק

5 בספטמבר 2013 | כללי | אין תגובות

זהר ח., 28, סטודנטית לפילוסופיה והסטוריה, שכונת שפירא, תל אביב.

"כשביקרתי במוזיאון הריינה סופיה שבמדריד, היה שם ציור עצום של אדולף גוטליב, וכשראיתי את זה היה לי ברור שזה צריך להיות זה. זו הכלאה של שני ציורים, כי הוא מצייר את אותה סדרה בכל מיני וריאציות. עשיתי אותו לפני שנה אצל אבי וענונו מפסיכו.

לא ידעתי שהצבע אדום הוא מאוד הפכפך ויכול ליצור זיהומים, שהוא יכול להתנפח אחרי כמה שנים. כל הקיץ שעבר הסתובבתי עם צעיפים. הרבה אנשים חושבים שזה נראה כמו פצע. זאת לא הייתה הכוונה, אבל אני אוהבת את זה. משהו קצת כמו 'wear your heart on your sleeve.' אם נגיד אפשר להתייחס לחצי הראשון כאלמנט של כפייתיות וכאב, אפשר להתייחס לחצי השני כשבירה של איזשהו מעגל, התפרצות."

*

אפשר תמיד להירשם לעדכונים בפייסבוק

22 ביולי 2013 | כללי | אין תגובות

ש. מטופפת אל תוך דירתי, חצי חולה ועייפה, עטופה בסוודר וגוררת על הרצפה כפות רגליים בנעלי בית. היא מספרת לי שהיא רוצה נחש מסתלסל על האמה, כמו שרטוט רפואי ויקטוריאני מדויק.

"מה שהכי מדהים בעיניי זה אלה שעושים את כל הגוף, כל הזרועות, כל החזה, עד לצוואר." היא מותחת את הידיים למעלה לאורך חליפת הגוף המדומיינת, עד שמתפשט על פניה חיוך. "כמו הזוג ההוא מתחילת המאה ה-20, שהבעל היה מקעקע את האשה. ברגע שאת מתחילה זה רק פתח להוסיף ולהוסיף ולהוסיף."

"זה מדהים. אני מה שקשה לי זה זה שאני מחוייבת לדימוי אחד. אם אני מקעקעת פסים שחורים או קיווקווי כבישים לאורך הזרועות, אז זהו זה ככה כל הזמן."

"תשמעי, אנחנו מתחילות להגיע לגיל 30. היה לי מספיק זמן בגוף הזה. הגיע הזמן לגוף חדש."

9 באפריל 2013 | כללי | תגובה אחת

כל הצילומים היפהפיים בפוסט זה צולמו ע"י רוקס עצמה, שלא כל כך אוהבת להצטלם.

*

רוקס, 42, מקעקעת, במקור מלונדון ובשנים האחרונות בסן פרנסיסקו. עובדיה המקועקעים עד זוב דיו קיבלו אותי בחיוכים חמים, בסטודיו מרווח ומואר ("אפילו אני נבהלת כשאני נכנסת למכוני קעקועים חשוכים ומפחידים").

צילום: ©Roxx

"אני מקעקעת מגיל 15 ומגיל 20 באופן מקצועי. כשקלטתי שהמקעקעים הותיקים לא טורחים לצייר שומדבר חדש, נבהלתי מזה שכל האנשים האלה מתקעקעים באותן היצירות, מחתימים אותם כמו בקר. כולם מיוחדים; אז צריך שלכל אחד יהיה קעקוע מיוחד.

חונכתי חינוך קתולי שמרני במנזר, אבל תרבות קעקועים ריתקה אותי מאז שהייתי קטנה. מרכז העיר של לונדון בשנות ה-70 היה מלא בפנקיסטים וסקינהדז צבעוניים, עם קורי עכביש וורדים אנגליים מקועקעים על כל הפרצוף. ידעתי שאני צריכה משהו שיכניס לי כסף, יאפשר לי להסתובב עם ציפורי גן העדן האקזוטיות האלו, ויאפשר לי להיראות איך שאני רוצה.

צילום: ©Roxx

אנשים חושבים היום שאפשר להשיג התמחות על ידי שליחת מייל. אבל בעבר כדי לקבל התמחות היית צריכה להתקעקע בכבדות אצל מי שרצית להתמחות אצלו; היית צריכה לפתח איתו מערכת יחסים שלמה, לשלם לו המון כסף, להתחנן לאורך אינספור סירובים ולא להפסיק עד שהיית משיגה מה שאת רוצה. כדי להשיג את המכונה הראשונה שלי, נסעתי לברמינגהם לבחור ששמעתי שמייצר את המכונות הכי טובות וקעקעתי אצלו את הצד של הראש.

חנויות קעקועים אז לא כל כך אהבו את הרעיון שנשים יעבדו בהם. רוב הבחורים שניסיתי להתמחות אצלם היו יותר עסוקים בלנסות להשכיב אותי מאשר ללמד אותי משהו. אחרי תקופה ארוכה שניסיתי ללמוד בדרך הרגילה ולא הצלחתי, הבנתי שאני אצטרך לעשות את זה לבד. פתחתי סטודיו משלי בגיל 21 באדינבורו. קעקעתי בלי לדעת איך. הייתי לי תשוקה חותכת ששמה בצד את כל הפחדים שלי.

פעם חשבתי שתוך 25 שנה אשתעמם לגמרי מהמקצוע הזה, אבל אני מתה על זה. אני לא מסתכלת על העבודות שלי וחושבת איזה יופי של קעקוע, אלא רק כמה שהייתי יכולה לעשות את זה יותר טוב. הפקפוק העצמי והביקורת מניעות אותך הלאה. את צריכה למצוא את מה שאת רוצה לעשות בחיים ולהמשיך לעשות אותו עד שאת עושה את זה כמו שצריך.

"עדן רצתה לחגוג את המורשת הפיליפינית שלה". צילום: ©Roxx (גודל מלא)

קיעקוע עבורי זו דרך רוחנית, זו הכנסייה שלי. כשאני מקעקעת מישהו במשך שעות אני מאבדת תחושת זמן- זו לא עבודה, זו אנרגיה. אני לא מרגישה שאפילו הייתי שם, אני מביטה בקעקוע ושואלת איך לעזאזל זה קרה. את הופכת לכלי. לטעמי, אין ערך לאמנות על נייר או קיר לעומת אמנות על גוף, בגלל איך שזה גורם לאנשים להרגיש טוב ולחגוג את החיים שלהם. יש לקעקועים ערך רוחני גדול בגלל ההתחייבות וכמות הסבל שאנשים מוכנים לעבור בשבילם. שום דבר לא משתווה ללדעת שהציור הזה חי ומסתובב איפשהו ויום אחד יתכלה.

צילום: ©Roxx

שם הסטודיו, 2Spirit Tattoo, מתייחס לרעיון שצריך שני אנשים ושתי אנרגיות כדי לעשות קעקוע. הלקוחות הם לא רק קנבס, הם המקור, הניצוץ שאני צריכה בשביל לעשות את הקעקוע. אני בדרך כלל מקעקעת מהבוקר עד הערב בלי לזוז מהכסא. אני אוכלת ב-10 דקות ויש לי עוזר אישי צמוד כדי שאוכל לשבת ולקעקע בטירוף. אנשים טסים לפה בשביל להתקעקע ולחזור; הם מתאמצים בשבילי, אז אני מתאמצת בשבילם. משמעות נוספת ושולית יותר לשם היא לתת כבוד ליכולות השמאניות של בעלי שתי הנשמות, כמישהי שהיא חלק מהקהילה הקווירית. פעם כיבדו וחגגו אנשים כאלה שכיום נמצאים בתחתית החברה ונתפשים כפריקס.

החברה מאמינה שנשים צריכות להיות עדינות, עם פרחים ושטויות כאלה. אני לא נאמנה לתפקידים המגדריים האלה ויש הרבה נשים שלא בהכרח מעוניינות בדברים עדינים, שרוצות לחגוג את מה שעברו בחיים עם הצהרות גדולות, שחורות ובוטות. ואני פה כשהן רוצות את זה.

צילום: ©Roxx

יש לי מערכות יחסים עמוקות, רציניות ואינטנסיביות עם הלקוחות שלי. זה סופר אינטימי בלי להיות מוזר. הם מגיעים אלייך כדי להביע דברים מאוד עמוקים- את הולכת לחתונות שלהם, שומעת הכל על החיים שלהם, והם תמיד שומרים על קשר. בעבר זה היה ממש מפחיד אותי, אבל היום אני ממש מתענגת על החוויה.

הייתה לי פעם לקוחה מאוסטרליה שעמדה מחוץ לבר כשאיזה מכונית איבדה שליטה ונכנסה בה. היא נכנסה לתרדמת, כמעט מתה ויצאה מזה משותקת למחצה. היה לי לכבוד גדול לקעקע אחת מהזרועות שלה, שעוד לא עבדה כמו שצריך, אבל שעשתה עליה המון פיזיותרפיה. היא לא הייתה מרירה; היא קיבלה את מה שקרה לה והחליטה לנסות למצות את המיטב מהסיטואציה. זה מאוד טבעי לרצות לסמן את הטראומות האלה, לנסות לעשות גירוש שדים לרגשות האלה דרך הגוף. כשאנשים עוברים הרבה כאב, קעקועים הם מין שיא, פסגה שאת תוקעת בה דגל ואומרת 'פאקינג עשיתי את זה, אני שורדת.'

צילום: ©Roxx (גודל מלא)

אני אוהבת עיצוב, לא איור. אני אוהבת את איך שזה שורד על הגוף ואת יכולה להביט על קעקועים כאלה מרחוק ולהבין מהם. אלה הקעקועים שישרדו גם כשאנשים יזדקנו. אני מלאת השראה כל הזמן, בעיקר מבניינים, טבע וחיות. אם את מסתכלת בהרכב המולקולרי של הרבה צורות בטבע, הכל עשוי מצורות של גיאומטריה מקודשת, כמו רצף פיבונצ'י; את רואה את זה בדבורים, פרחים, דשא, והעיניים שלי כל הזמן רואות תבניות שחוזרות על עצמן באדוות המים באוקיינוס, בקרקע, בעננים, בנסיעה במורד שדרה עם 300 עצים שכולם נראים לי אותו הדבר. אני מנסה לסדר את הצורות באופן שונה לכל בנאדם, כי אין לי אשליות שאני יוצרת משהו חדש ביקום. כל מה שמשנה זה איך אנחנו חותכים ומסדרים כך שזה ייראה שונה מהצורות של מישהו אחר.

אני עדיין מתקעקעת. כרגע אני מכסה את הזרועות שלי בשחור. אני מתקעקעת ומקעקעת כל כך הרבה זמן, שפשוט בא לי משהו פשוט, שחור, שדות. אני רק רוצה את הקונטרסט בין העור לשחור. משהו טהור. זה קצת כמו לחזור ללהיות בלי קעקועים."

*

כמו תמיד, אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

14 בדצמבר 2012 | כללי | 3 תגובות