אדריאן, 21, במקור מאשדוד, כיום מפלורנטין. עובדת בחנות נעליים וטובלת ידיה בדיו וצבעי מים.

(גודל מלא)

"התחלתי להתעניין בקעקועים בגיל 12. אני מאוד מתחברת לרעיון של ציור ואמנות שהם מאוד אישיים, לא משהו שאפשר למכור.

אני באמת לא עושה את זה לתשומת לב מבחוץ. אני חושבת על מראה, אבל הגוף שלי הוא עדיין מאוד אישי. אני כמעט ולא לובשת חצאיות קצרות, או גופיות. אני מעדיפה לא לחשוף את הגוף שלי. זה לא ממקום של הסתרה, פשוט – בלי חשיפה מיותרת.

(גודל מלא)

האצבע הייתה בתור המשך של היד, ואת שניהם ציירתי. יכול להיות שאפילו לא התכוונתי שיהיה קעקוע. אני אוהבת את זה שהקעקועים האלה יותר פשוטים אבל המיקום שלהם לא שגרתי.

הייתי מאוד צבעונית פעם. הייתי שומעת הכל ורואה כל סוג סרטים כדי לראות מה מתאים לי ולהכיר הכל. כרגע מתאים לי שחור. מאוד רגוע, מאוד פשוט, מאוד לא מנסה יותר מדי. אלה הקעקועים שישרדו.

רוב הקעקועים שלי נעשו אצל גלעד, מתמחה בפסיכו. הקעקוע התחיל מקו ונקודות מסביב, על פי צלקת של חבר שלי שהיה לו תאונה עם האופנוע ועשו לו תפרים. אמרתי לו: זה מדהים. אתה יודע שזה מדהים שיש לך את זה על הגוף שלך?

עשיתי עוד סקיצה ועוד סקיצה בדיו. הבנתי שבתור ציור כתמי הרורשך לא כל כך עובדים, אבל בתור קעקוע יש בזה משהו מאוד שבטי.

אני כן גאה בעובדה שאני נוטה לעשות משהו ולא משנה לי מה יחשבו על זה. גם ככה אנשים אומרים לי דברים. נכנסתי פעם למעלית ונכנסה איתי קבוצה של גברים, שאחד מהם אמר לי בצורה מגעילה, 'מה כמה קעקועים יש לך?' למה אתה פונה אליי בכלל? אני כלואה פה במעלית קטנטונת מוקפת במלא גברים, ורק אחר כך כשהמשכתי להיזכר בזה הבנתי כמה שזה מגעיל, וחלק גדול מזה זה העובדה שאני בחורה. אני לא רוצה להרגיש קורבן, אבל אני כן מפחדת להיכנס לעימות, ואני כן שונאת את המקום הזה של הפחד. למה אני צריכה לפחד?"

*

מי שעוד לא רשומ/ה לעדכונים, אפשר גם בפייסבוק

13 בינואר 2014 | כללי | 4 תגובות

פלוריאן, 37, מנהל הבר במועדון הלילה ברגהיין/פנורמה בברלין, מצייר ועושה קליפים. בעברו ניהל קריירה קדחתנית בעיצוב תלבושות והפקה עבור אופרה ומחול, שהחליט לפרוש ממנה לאחר שלקה בדלקת מוח ("אני עושה הרבה דברים אמנותיים, אבל אני שמח לא להיות אמן.")

"כשעבדתי בסצנת הפטיש נחשפתי הרבה לקעקועים. הייתי עושה מופעי פירסינג: עושה סספנשן, או מעביר קרסים דרך הלחיים. זה תמיד נראה יותר כואב ממה שזה באמת. לצופה יש תחושות יותר חזקות ממה שאני מרגיש; יותר מעניין אותי מה שקורה לו מאשר מה שקורה לי.

כל הקעקועים שלי נעשו בסטודיו AKA. התחלתי להתקעקע ממש מאוחר, בגיל 32, והתחלתי בקטן, עם חץ. רציתי אותם מגיל צעיר אז חיכיתי עד שהכרתי את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת מה אני ארצה שיישאר. הראשון היה הנסיון שלי להתמודד עם שם המשפחה שלי שלא התחברתי אליו. חקרתי אותו לעומק והדבר היחידי שאהבתי שגיליתי לגביו ש-Hetz דומה למילה 'חץ' בעברית; ובמקור השם גם נקשר לציד וחיות.


(תקריב)

כעבור תשעה חודשים קיעקעתי את המשפט 'לכל דבר יש את הזמן שלו'. אני עושה דברים כשהם אמורים להגיע, בלי ללחוץ. קמתי בבוקר עם מי שהיה אז החבר שלי והבנתי שכבר לא הזמן להיות בני זוג. זו הייתה הפרידה הכי טובה שאי פעם הייתה לי. זה חלק מהחיים שלי אבל גם חלק מהגוף שלי עכשיו. ידעתי שהוא חייב להיות על הלב.

את הידיים ראיתי במוזיאון. אלו שתי ידיים שמחזיקות זו את זו- שריד שמצאו מפסל של הפרעה אחנתון ואשתו נפרטיטי, שהקימו דת חדשה שמבוססת על השמש, אחת הדתות המונותאיסטיות הראשונות. זו הייתה יצירה שיתופית שלהם ונפרטיטי הייתה חלק חזק בממשל; לפני כן נשים היו מפוארות אבל לא נחשבו מלכות שולטות. לפעמים גם מייצגים אותה עם סמלים של גבר, של עמדת כוח. אחרי מותם חזרו לדתות הקדומות והשמידו הרבה מהדתות החדשות וניתצו את הפסלים.

זה נגע ללבי, התאהבתי ביופי של זה. אני אוהב את הרעיון של שותפויות, אבל אני דווקא לא כל כך חזק בהן בעצמי.


(תקריב מסמרים)

אני לא חושב על תהליך חשיפת הקעקועים. זה חלק מהבשר שלי. אני צריך שהקעקוע יהיה ממש חלק מהגוף שלי לא רק כיצר אופנתי. גם אם אני בנאדם די נרקיסיסטי, אני לא צריך את האישור של אנשים דרך הקעקועים שלי. אולי זו הדרך שלי לכתוב יומן.

יש אימרה בגרמנית- 'להכין מסמרים עם ראשים', משמע, כמו שצריך, לעשות משהו על אמת ולהציב עובדות בשטח. זו הייתה נקודה בחיים שלי שהייתי צריך שינוי והתחלתי כיוון חדש לגמרי בעבודה. הרבה אנשים מדברים על דברים שהם רוצים לעשות, אבל לא ממש עושים צעדים משמעותייים כדי לממש את זה.

הברבורים הם אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי מגיל ארבע: עלינו לפסטיבל על הר ולידנו היה נהר קטן, בו צף ברבור מת עם חץ גדול נעוץ לו בחזה. זה חקוק לי חזק בזיכרון, גם אם ההורים שלי אומרים שהם לא יודעים על מה אני מדבר.

מתחת לברבורים כתבתי את שמות ההורים שלי ברונות. לראות את המשפחה שלי פעם בשנה זה די והותר. חלק ממנה מנורווגיה, והייתי כותב ברונות כשרציתי שאנשים לא יבינו. איבחנו לאבא שלי סרטן לפני כמה שנים. אני אוהב את המשפחה שלי מרחוק; אולי זו הדרך שלי להחזיק אותו קרוב."

*

שנה טובה. כמו תמיד, אתם מוזמנות להירשם לעמוד בפייסבוק

5 בספטמבר 2013 | כללי | אין תגובות

זהר ח., 28, סטודנטית לפילוסופיה והסטוריה, שכונת שפירא, תל אביב.

"כשביקרתי במוזיאון הריינה סופיה שבמדריד, היה שם ציור עצום של אדולף גוטליב, וכשראיתי את זה היה לי ברור שזה צריך להיות זה. זו הכלאה של שני ציורים, כי הוא מצייר את אותה סדרה בכל מיני וריאציות. עשיתי אותו לפני שנה אצל אבי וענונו מפסיכו.

20300006

לא ידעתי שהצבע אדום הוא מאוד הפכפך ויכול ליצור זיהומים, שהוא יכול להתנפח אחרי כמה שנים. כל הקיץ שעבר הסתובבתי עם צעיפים. הרבה אנשים חושבים שזה נראה כמו פצע. זאת לא הייתה הכוונה, אבל אני אוהבת את זה. משהו קצת כמו 'wear your heart on your sleeve.' אם נגיד אפשר להתייחס לחצי הראשון כאלמנט של כפייתיות וכאב, אפשר להתייחס לחצי השני כשבירה של איזשהו מעגל, התפרצות."

20300008

*

אפשר תמיד להירשם לעדכונים בפייסבוק

22 ביולי 2013 | כללי | אין תגובות

ש. מטופפת אל תוך דירתי, חצי חולה ועייפה, עטופה בסוודר וגוררת על הרצפה כפות רגליים בנעלי הבית. היא מספרת לי שהיא רוצה נחש מסתלסל על האמה, כמו שרטוט רפואי ויקטוריאני מדויק.

"מה שהכי מדהים בעיניי זה אלה שעושים את כל הגוף, כל הזרועות, כל החזה, עד לצוואר." היא מותחת את הידיים למעלה לאורך חליפת הגוף המדומיינת, עד שמתפשט על פניה חיוך. "כמו הזוג ההוא מתחילת המאה ה-20, שהבעל היה מקעקע את האשה. ברגע שאת מתחילה זה רק פתח להוסיף ולהוסיף ולהוסיף."

"זה מדהים. אני מה שקשה לי זה זה שאני מחוייבת לדימוי אחד. אם אני מקעקעת פסים שחורים או קיווקווי כבישים לאורך הזרועות, אז זהו זה ככה כל הזמן."

"תשמעי, אנחנו מתחילות להגיע לגיל 30. היה לי מספיק זמן בגוף הזה. הגיע הזמן לגוף חדש."

9 באפריל 2013 | כללי | תגובה אחת

כל הצילומים היפהפיים בפוסט זה צולמו ע"י רוקס עצמה, שלא כל כך אוהבת להצטלם.

*

רוקס, 42, מקעקעת, במקור מלונדון ובשנים האחרונות בסן פרנסיסקו. עובדיה המקועקעים עד זוב דיו קיבלו אותי בחיוכים חמים, בסטודיו מרווח ומואר ("אפילו אני נבהלת כשאני נכנסת למכוני קעקועים חשוכים ומפחידים").


צילום: ©Roxx

"אני מקעקעת מגיל 15 ומגיל 20 באופן מקצועי. כשקלטתי שהמקעקעים הותיקים לא טורחים לצייר שומדבר חדש, נבהלתי מזה שכל האנשים האלה מתקעקעים באותן היצירות, מחתימים אותם כמו בקר. כולם מיוחדים; אז צריך שלכל אחד יהיה קעקוע מיוחד.

חונכתי חינוך קתולי שמרני במנזר, אבל תרבות קעקועים ריתקה אותי מאז שהייתי קטנה. מרכז העיר של לונדון בשנות ה-70 היה מלא בפנקיסטים וסקינהדז צבעוניים, עם קורי עכביש וורדים אנגליים מקועקעים על כל הפרצוף. ידעתי שאני צריכה משהו שיכניס לי כסף, יאפשר לי להסתובב עם ציפורי גן העדן האקזוטיות האלו, ויאפשר לי להיראות איך שאני רוצה.


צילום: ©Roxx

אנשים חושבים היום שאפשר להשיג התמחות על ידי שליחת מייל. אבל בעבר כדי לקבל התמחות היית צריכה להתקעקע בכבדות אצל מי שרצית להתמחות אצלו; היית צריכה לפתח איתו מערכת יחסים שלמה, לשלם לו המון כסף, להתחנן לאורך אינספור סירובים ולא להפסיק עד שהיית משיגה מה שאת רוצה. כדי להשיג את המכונה הראשונה שלי, נסעתי לברמינגהם לבחור ששמעתי שמייצר את המכונות הכי טובות וקעקעתי אצלו את הצד של הראש.

חנויות קעקועים אז לא כל כך אהבו את הרעיון שנשים יעבדו בהם. רוב הבחורים שניסיתי להתמחות אצלם היו יותר עסוקים בלנסות להשכיב אותי מאשר ללמד אותי משהו. אחרי תקופה ארוכה שניסיתי ללמוד בדרך הרגילה ולא הצלחתי, הבנתי שאני אצטרך לעשות את זה לבד. פתחתי סטודיו משלי בגיל 21 באדינבורו. קעקעתי בלי לדעת איך. הייתי לי תשוקה חותכת ששמה בצד את כל הפחדים שלי.

פעם חשבתי שתוך 25 שנה אשתעמם לגמרי מהמקצוע הזה, אבל אני מתה על זה. אני לא מסתכלת על העבודות שלי וחושבת איזה יופי של קעקוע, אלא רק כמה שהייתי יכולה לעשות את זה יותר טוב. הפקפוק העצמי והביקורת מניעות אותך הלאה. את צריכה למצוא את מה שאת רוצה לעשות בחיים ולהמשיך לעשות אותו עד שאת עושה את זה כמו שצריך.


"עדן רצתה לחגוג את המורשת הפיליפינית שלה". צילום: ©Roxx (גודל מלא)

קיעקוע עבורי זו דרך רוחנית, זו הכנסייה שלי. כשאני מקעקעת מישהו במשך שעות אני מאבדת תחושת זמן- זו לא עבודה, זו אנרגיה. אני לא מרגישה שאפילו הייתי שם, אני מביטה בקעקוע ושואלת איך לעזאזל זה קרה. את הופכת לכלי. לטעמי, אין ערך לאמנות על נייר או קיר לעומת אמנות על גוף, בגלל איך שזה גורם לאנשים להרגיש טוב ולחגוג את החיים שלהם. יש לקעקועים ערך רוחני גדול בגלל ההתחייבות וכמות הסבל שאנשים מוכנים לעבור בשבילם. שום דבר לא משתווה ללדעת שהציור הזה חי ומסתובב איפשהו ויום אחד יתכלה.


צילום: ©Roxx

שם הסטודיו, 2Spirit Tattoo, מתייחס לרעיון שצריך שני אנשים ושתי אנרגיות כדי לעשות קעקוע. הלקוחות הם לא רק קנבס, הם המקור, הניצוץ שאני צריכה בשביל לעשות את הקעקוע. אני בדרך כלל מקעקעת מהבוקר עד הערב בלי לזוז מהכסא. אני אוכלת ב-10 דקות ויש לי עוזר אישי צמוד כדי שאוכל לשבת ולקעקע בטירוף. אנשים טסים לפה בשביל להתקעקע ולחזור; הם מתאמצים בשבילי, אז אני מתאמצת בשבילם. משמעות נוספת ושולית יותר לשם היא לתת כבוד ליכולות השמאניות של בעלי שתי הנשמות, כמישהי שהיא חלק מהקהילה הקווירית. פעם כיבדו וחגגו אנשים כאלה שכיום נמצאים בתחתית החברה ונתפשים כפריקס.

החברה מאמינה שנשים צריכות להיות עדינות, עם פרחים ושטויות כאלה. אני לא נאמנה לתפקידים המגדריים האלה ויש הרבה נשים שלא בהכרח מעוניינות בדברים עדינים, שרוצות לחגוג את מה שעברו בחיים עם הצהרות גדולות, שחורות ובוטות. ואני פה כשהן רוצות את זה.


צילום: ©Roxx

יש לי מערכות יחסים עמוקות, רציניות ואינטנסיביות עם הלקוחות שלי. זה סופר אינטימי בלי להיות מוזר. הם מגיעים אלייך כדי להביע דברים מאוד עמוקים- את הולכת לחתונות שלהם, שומעת הכל על החיים שלהם, והם תמיד שומרים על קשר. בעבר זה היה ממש מפחיד אותי, אבל היום אני ממש מתענגת על החוויה.

הייתה לי פעם לקוחה מאוסטרליה שעמדה מחוץ לבר כשאיזה מכונית איבדה שליטה ונכנסה בה. היא נכנסה לתרדמת, כמעט מתה ויצאה מזה משותקת למחצה. היה לי לכבוד גדול לקעקע אחת מהזרועות שלה, שעוד לא עבדה כמו שצריך, אבל שעשתה עליה המון פיזיותרפיה. היא לא הייתה מרירה; היא קיבלה את מה שקרה לה והחליטה לנסות למצות את המיטב מהסיטואציה. זה מאוד טבעי לרצות לסמן את הטראומות האלה, לנסות לעשות גירוש שדים לרגשות האלה דרך הגוף. כשאנשים עוברים הרבה כאב, קעקועים הם מין שיא, פסגה שאת תוקעת בה דגל ואומרת 'פאקינג עשיתי את זה, אני שורדת.'


צילום: ©Roxx (גודל מלא)

אני אוהבת עיצוב, לא איור. אני אוהבת את איך שזה שורד על הגוף ואת יכולה להביט על קעקועים כאלה מרחוק ולהבין מהם. אלה הקעקועים שישרדו גם כשאנשים יזדקנו. אני מלאת השראה כל הזמן, בעיקר מבניינים, טבע וחיות. אם את מסתכלת בהרכב המולקולרי של הרבה צורות בטבע, הכל עשוי מצורות של גיאומטריה מקודשת, כמו רצף פיבונצ'י; את רואה את זה בדבורים, פרחים, דשא, והעיניים שלי כל הזמן רואות תבניות שחוזרות על עצמן באדוות המים באוקיינוס, בקרקע, בעננים, בנסיעה במורד שדרה עם 300 עצים שכולם נראים לי אותו הדבר. אני מנסה לסדר את הצורות באופן שונה לכל בנאדם, כי אין לי אשליות שאני יוצרת משהו חדש ביקום. כל מה שמשנה זה איך אנחנו חותכים ומסדרים כך שזה ייראה שונה מהצורות של מישהו אחר.

אני עדיין מתקעקעת. כרגע אני מכסה את הזרועות שלי בשחור. אני מתקעקעת ומקעקעת כל כך הרבה זמן, שפשוט בא לי משהו פשוט, שחור, שדות. אני רק רוצה את הקונטרסט בין העור לשחור. משהו טהור. זה קצת כמו לחזור ללהיות בלי קעקועים."

*

כמו תמיד, אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

14 בדצמבר 2012 | כללי | 3 תגובות

לקסי, 21, אמנית ציורי קיר ומקעקעת. במקור מעיירה קטנה בטקסס ("עם פארק המים הכי גדול בעולם"), בחודשים האחרונים מתגוררת באוקלנד, קליפורניה.


(גודל מלא)

"הקעקוע הראשון היה בגיל 13. בגיל 14 קעקעתי פרחי לוטוס בבתי השחי. יצאתי מהבית שנה לפני כן, עברתי לעיר גדולה והחלטתי שאני הולכת להיות מקעקעת. נשרתי מבית ספר בכיתה ט' כדי ללכת למכוני קעקועים ומורי הקעקועים שלי אמרו לי לנתק קשר עם כל החברים שלי- 'כל מה שאת הולכת לעשות זה לשבת כאן ולקעקע'.

בגיל 18, כשידעתי שאני מחויבת ללהיות מקעקעת, קעקעתי את הידיים ואת המצח. אנשים לא בהכרח שמים לב לקעקוע על הפנים. הם שמים לב אליי. ג'ו הריסון מלונדון עשתה לי אותו בכנס קעקועים; אמרתי שאני רוצה משהו נשי. היא ציירה ביד חופשית את הקעקועים על הידיים שלי וקעקעה אותן ואת המצח שלי ב-4 שעות.

בגיל 17 קעקעתי את קלינט איסטווד שהוא גיבור של אבא שלי. תמיד הערצתי את אבא שלי, שכל הזמן היה דפוק, שיכור ומסתבך בצרות. גם אני תמיד ניסיתי להיות ילדה טובה והייתי כל הזמן נכנסת לצרות בבית ספר, אבל אני יודעת שאם היינו יכולים, היינו יכולים להיות קלינט איסטווד.

על הצוואר קעקעתי עש וחרק. יצורים ליליים כמו עשים מייצגים תקשורת לא מילולית, לעומת חרקים שהם יצורי יום ומסמלים פמיניזם. הרבה אנשים חושבים שאני לסבית, ולא באמת אכפת לי. להיות פמיניסטית בשבילי זה להיות חזקה ורגישה בו זמנית. לנשים יותר אכפת מאנשים ואחת המטרות שלי זה להיות מאוד רגישה ואכפתית ומלאת חמלה כלפי אחרים. אני מעדיפה לומר היי להומלסים ולנרקומנים שאני עוברת כל יום ברחוב מאשר להתעלם מהם. המסומם הזה, בטח הייתי ממש רוצה להכיר אותו לפני שהיה ככה."

אני אומרת שהקעקוע על הצוואר נראה דווקא קשוח. "גברי," היא אומרת. "אני אוהבת את זה".


צילום: Zodiac (גודל מלא)

על הראש עשיתי כוורות. האקס שלי קעקע אותי למרות שלא ממש רציתי; הוא מין גבר אלפא כזה – הוא מקעקע חברות שלו ומשתמש בזה נגדן אחרי שהן נפרדות ממנו. אז אמרתי שאקעקע את זה איפה שאני יכולה להצמיח שיער."

*

אפשר להירשם גם לעדכונים בפייסבוק

30 בנובמבר 2012 | כללי | תגובה אחת

ביריד הרחוב הלהט"בי של רחוב קסטרו


מציורו של אדוארד הופר (גודל מלא)


(גודל מלא)


הגדולה מכולן


"השהאדה" (מילולית: ההודאה) שבאמצעותה מבטא המוסלמי את אמונתו ביחידות האל ובהיות מוחמד משבט קורייש ממכה שליחו של אותו אל יחיד


מפה טיפוגרפית


"תנו לאהבה להתגנב" (גודל מלא)


אותו בחור #01 (גודל מלא)


אותו בחור #02: ג'ספר ג'ונס (גודל מלא)


אותו בחור #03: על הקבלה שלו את גופו (גודל מלא)

בפסטיבל קומיקס

ייתכן מאוד וכל מי שצילמתי היו אמני/ות קומיקס בעצמן.


(גודל מלא)


ציורים של האמנית עצמה (גודל מלא)

בפסטיבל מוסיקה


(גודל מלא)

ברחוב


(גודל מלא)


עצרתי אותו ברחוב כשדחף עגלת סופר עמוסת זבל. הוא סיפר לי שהוא עוסק בכישוף 30 שנה על פי דת הוויקה ושהקעקוע הוא מאגי. "ההורים שלי אימצו אותי מאנגליה כשהייתי קטן. זה אומר משהו, לא?" (גודל מלא)

*

מוזמנות ומוזמנים כתמיד להירשם לעדכונים בפייסבוק

22 באוקטובר 2012 | כללי | 8 תגובות

הרשלה, 64, לשעבר עובד עיריית רמת גן, ומתגורר בעיר זה 44 שנה. בזמנו החופשי הוא אמן-אספן – ביתו הוא יצירת אמנות אחת גדולה עשויה מו ידיו, מעץ ומתכת, שלשלאות ואנקולים, סדנים וכלים ישנים וזכוכיות מגדלת. המקלחת היא בלגן של עשרות ראשי מקלחת ("כולם עובדים"); המדרגות למרתף, המשמש כחדר כושר, מלאות באלפי נעצים שנעץ בשביל המרקם כשהתחיל להתעוור ולא הרגיש את המדרגות.


(גודל מלא)

"על זרת ימין כתוב 'כל חיאתי', כאן על פרק היד- 'my story'. כל החיים רציתי לכתוב עליי ספר, אז אמרתי אני אכתוב את סיפורי הרשלה בקעקועים. יש הרשלה מאוסטריפולי; אני הרשלה מרמת עמידר.


(גודל מלא)

התחלתי להתקעקע בגיל 55, מתי שלא ראיתי אפילו מחצי מטר. הייתי בא מביה"ח אחרי שקיבלתי טיפול ויושב בסנטר. היו יושבים שמה כל היצאניות והמשוגעים והמשוגעות. מישהי באה לקעקע שרוול ואיך שהתחילו לקעקע אותה כאב לה והיא ביקשה להפסיק. כשסירבו להחזיר לה את הכסף הציעה לי להתקעקע במקומה בחינם. החינם הזה עלה לי ביוקר. זאת מחלה. את עומדת מול המראה ורואה בורות בגוף, את חייבת לכסות אותם.

עם תלמיד זה עולה לי 50 שקל במקום 500. זה יוצא פצעים יותר עמוקים אבל יותר זול. והמקעקעים גאים, הם אומרים 'וואלה קעקעתי את הרשלה'.


(גודל מלא)

התחלתי מתעודת זהות ולא התכוונתי לעשות יותר מזה. שם, כתובת, מספר פספורט, אזרחות ישראלית, יליד מחנה מעבר בגרמניה, מזל דגים, סוג דם, שמות האב והאם, סיכה של נכה צה"ל, תעודת לקוי ראייה, תאריך לידה, וגם תאריך מוות- אני גג חתום עד 2069, שזה 120 שנה. הוספתי את הרובה הצ'כי שלי מהטירונות ואת האקדח שהייתי חייב להחזיר כשהתחלתי לאבד את הראייה, באנגלית וערבית.


(גודל מלא)

התחלתי להיכנס להסטוריה, דברים ראשונים שדיברו אליי. האוטו הראשון שהיה לי; רמת גן, בערבית. אני אשכנזי אבל אני מדבר ערבית מהעבודה בבניין ומהצבא, שם הייתי בחטיבה דרוזית. כמו הילדים הערבים של היום, ככה היינו כל הילדים בשכונה. עבדתי בבניין כבר מגיל 13 ולמדתי בלילה.

המשכתי לכלים שהיו לי. זריקת פוליו שאמא שלי קנתה לי, שעלתה הרבה כסף בשוק השחור; פטיש הטפסנים שהייתי עובד איתו כילד; מודד חום, כי הייתי ילד מפונק של אמא בשם הרשלה; הויסקי שהייתי שותה; השעון שקיבלתי בשביל הבר מצווה, שאז זה היה דבר ענק. אלה האופניים שנתנו לי כדי שאהיה ילד טוב ואלך לבית ספר, כי הייתי ילד רע; וככה גם עם הטרנזיסטור. זה סכין הגילוח הראשון שהתגלחתי איתו; הצבת של הקרח הוא מכשהיינו ילדים והיינו לוקחים לאנשים קרח הביתה כדי לקבל כמה גרושים. החגב הוא משנת 55' כשהייתה מכת ארבה בארץ והיינו עוזרים לתימנים להרוג ולאסוף אותם והם היו מטגנים את זה במחבת. יש גם 'לצטע נעייר', העיתון ביידיש שאמא שלי הייתה קוראת. אמא שלי לא ידעה עברית, רק יידיש, עד היום שנפטרה. הפרח הזה הוא היחידי שהיה לנו בגינה. התימנים היו מגדלים פירות, והאשכנזים היה להם פרח, שניים, והיינו אוכלים מהעצים של השכנים.

1+1=1 זה ההורים שלי שהביאו לעולם רק אותי. 1+1=4 זה אני ואשתי שהבאנו 4 ילדים. זה סתם כזה, חשבונות מוזרים. נכון שזה יפה?


(גודל מלא)

אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת לי, 'אתה איינשטיין לא תהיה.' ואני עשיתי לו עין אחת כמו הסכנת אורניום, כי הוא ראה בחישובים שלו את האטום מרחוק וככה היה נראה בראש שלי. היו לוקחים אותי לחמת גדר והיו שם הרבה ערבים דרוזים שהיו שואלים אותי, 'מין האדא, אבוכ?' אז כתבתי בערבית 'אלברט איינשטיין', שלא יבלבלו את המוח.

התחלתי עם הקעקועים של אזהרה של חומר רדיואקטיבי כבר לפני 8 שנים. המקעקעת שהייתה עושה לי את זה הייתה שואלת אותי 'אתה לא נורמלי, מה יש לך עם זה?' אמרתי לה: 'זה סוף העולם. זה הדבר הכי מפחיד.' זה דיבר אליי כל הזמן, כל פעם הייתי מקעקע, מקעקע, מקעקע. בסוף יצא שהיום מדברים על האיום הגרעיני מהבוקר עד הלילה. כשהזמינו אותי לראיון ללילה כלכלי על מחאות, צילמו אותי כמחאה נגד הפצצה הגרעינית ועשו לי פה קעקוע מתנה. אבל אני על זה חשבתי מזמן.


(גודל מלא)

על הבטן כתוב לי 'Fighting Diabetes'. כל מה שאת רואה פה, כל זה הרגשתי בתוך הגוף. הרי חולי סכרת, כשעצלים ולא עושים כלום, יש להם בגוף נמלת. מרגישים נמלים ופרפרים ומשחקי חתול ועכבר. כל יום אני עושה 300 שכיבות שמיכה, שעתיים וחצי של מכשירים והולך שעה ועשרה מרמת גן לסנטר." הרשל'ה מראה לי את מתקן המשקולות שהכין בעצמו – דלי של חדר ניתוחים שמצא באשפה של בי"ח, שמילא בלירות ישנות לפי משקל וחיבר לאנקול ולידית עם קפיץ. "אני קם בבוקר ורואה את הקעקועים וזה גורם לי להתאמן אפילו שאני לא רוצה. בקעקועים יש הרבה אנרגיה. מי שאומר לך שזה לא נכון הוא שקרן. עזבי שאצלי זה כבר מוגזם. אבל לי יש אנרגיות מוגזמות."


(גודל מלא)

"פה זה עשיתי מזעם. פה כתוב בערבית 'דיר בלאק מין סחבכ'. זה את מבינה, לא? כאן כתוב להיזהר מעורכי דין וחברים. הצדק במקרה שלי רעוע. ליד כתוב 'עוואר', עיוור. בטבע הכל יפה ועם החיות הסתדרתי טוב, אבל כשמגיעים לבני אדם, אני מאוכזב. יכול להיות שגם אני אשם, כי אני מאמין יותר מדי באנשים. זה אופי מהבית.

הנשר הוא מכשעבדתי בעבודות עפר, והייתי מגיע לאן ששום סיור מאורגן לא מגיע. הייתי עובד בסיני ב68', בפירוק מסילת הברזל מאל עריש עד פורט איברהים, שהצבא היה מפרק ונותן למוצבים. פעם ראיתי נשר רודף אחרי כלב, תופס אותו, מנסה להרים אותו, הכלב מיילל והנשר משחרר, מיילל ומשחרר, נסעתי עם הטרקטור אחריו איזה 4 קילומטר עד שהוא הרג אותו ואכל אותו.

זה כנפיים של עטלף, ראש של שועל וזנב של דג, ויש להם לב. זה מה שצריך כל אדם לדעת איך להתנהג באוויר בים וביבשה.


(תקריב עליון, תקריב תחתון)

לקח לעשות את זה אולי 3 שנים, מפת ארץ ישראל עם האתרים שאני אוהב: למשל בירושלים עבדתי עם הטרקטור בחפירות ארכיאולוגיות בכותל הדרומי; או קפה לנדוור שישבתי שם הרבה. למעלה כתוב לבנון, למטה ישראל ופלסטין. כל הדתות שוות בפניי. אני לא יכול להשאיר אף אחד מקופח."

בתכנון? "שמש על הגב. למה? יש ים, יש מדינה, אז שיהיה שמש."

*

אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק

21 בספטמבר 2012 | כללי | 23 תגובות

יונתן כ., 25, יליד ברזיל, אזרח ישראל. מוזיקאי וחבר בקולקטיב האינדיטרוניקה הירושלמי Animal Stress.

"גם פוקו וגם דניאל מביזארט מאמינים שצריך להסיח את המקועקע מהכאב. פוקו מוביל את השיחה ודניאל שואל שאלות. הוא שואל שאלה אחת בתחילת הסשן, וכשהוא שואל אם סיימתי הוא אומר שגם הוא סיים.

זה אשכרה אם היה לי כסף בכיס. כשאתה צעיר קעקועים פשוט קורים ואחר כך אתה מחפש לעשות סדר בדברים. זה גם סוג של מחלה, לנסות למלא כל דבר במשמעות. אני מסתכל ורואה בשר, חומר אורגני, שיירקב מתישהו. אז בזמנו נאדיר אותו. מילה שמלווה אותי הרבה זמן היא פורנומנטיקה, כמה שהדברים שאנחנו אוהבים הם סתם האדרה וצירוף מקרים. ואין לזה שום משמעות, כמו קעקועים גם, אפילו אם לפני כן נתתי לך הסבר.

למדתי אמנות וציור, ומוזיאון ישראל היה מקום מפלט מדהים בילדות שלי. אני יותר אוהב את מוזיאון ישראל מאשר את רוב אירופה.


סמל מתוך אסופת פרופגנדה בין 1910-1995 (גודל מלא)

אני אוהב את האחרי זה. בדיוק כשהמחט עוזבת את הגוף ואתה מרגיש את זה דופק כמו הפעימות לב שלך, וזה ככה יומיים שלוש.


(גודל מלא)

לוגו של Moog, "החברה שלקחה סינתיסייזרים והפכה אותם לקטנים ונוחים לשימוש". יונתן מראה לי סינתיסייזר יפהפה עם פאנלים מעץ בחדרו, שמייצר צלילי חלל משונים. "אני מעדיף שיקברו אותו וימסרו את הגוף שלי למדע."


(גודל מלא)

"תמיד הייתי חביב ושנוא המורה. אני אוטודידקט וזה המסר שלי לחברה שכופה דידקציה. לא רק שזה לא מוסיף ללמידה, זה הורס את הסקרנות, שהיא המורה הכי טוב. הלב זה קצת רומנטי- זה בא לסמל שהכל מת, הכל נהיה וירטואלי, הכל מוחלף ע"י אלגוריתמים לבדר אותך, מלראות זוג מזדיין עד לשחק את המשחק של להרביץ לפוליטיקאי שאתה אוהב. קראתי מחקרים שאנשים צעירים במעמד בינוני ומעלה מוצאים רק סטוצים כי כמות האנשים שאפשר להגיע אליהם הוא אינסופי – גם אם בחורה תענה על 80% מהציפיות שלי, זה לא מספיק, כי תמיד יש עוד אפשרות בפריים הבא."


הסמל של הלייבל אנימל סטרס, בו כל אחד שם את סימן האינסוף במקום אחר (גודל מלא)


(גודל מלא)

"אני חושב שכל מדינה היא כוורת לכל דבר. זו כוורת שאנחנו מאכלסים בהן מידע ואת עצמנו. אני רוצה להוסיף זבוב או דבורה שהתרחקה מהכוורת. את שני הקעקועים האלו עשה גורי, מקעקע ביתי [בחסד; ע"ס] מירושלים."

בתכנון? "אני מאוד רוצה לעשות אננס בצבע מלא, ושני אובליסקים; ובחורת הוואי קלאסית שרוקדת בתוך קופסה שקווי החיבור שלה בלתי אפשריים."

*

כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים בפייסבוק

5 בספטמבר 2012 | כללי | 2 תגובות

קשת, 25, סטודנטית למדעי המדינה ומגדר, פמיניסטית בוערת ומצילת כלבים.


(גודל מלא)

"ג'ול נכנס לחיים שלי בגיל כמה חודשים. אחד הזכרונות הראשונים שלי ממנו היה כשגרנו בריינס, בסביבות גיל חמש-שש: ברגע שהיה יוצא לרחוב היה צועק, שר, מתווכח עם עוברים ושבים, ואני הייתי מתכווצת, מנסה ליהפך לכדור קטן רק כדי שלא ייראו אותי. כשהיה מדבר בערבית, בכלל רציתי להתאייד מהאוויר. מה אנשים יחשבו עלינו? התביישתי בו, הייתי צריכה לשאת אותו כמטען בכל מקום שהייתי הולכת אליו. פעם ראשונה שהסכמתי לעשות מסיבה אצלו בבית הוא נורא שמח, והיו ילדות שההורים שלהן לא הסכימו שיבואו כי אמרו שזה אדם מסוכן, לא יציב.

הוא ההורה השלישי שלי, הבן זוג של אמא. הוא לא היה זה שגידל אותי; גם כי גרתי עם אבא שלי מגיל עשר, אבל גם כי לא נתתי לו להתקרב. כל הזכרונות שלי לגביו מאוד טעונים, אני מעדיפה לא לדבר עליהם בפומבי. רק בשנים האחרונות היה לנו קשר תקין ובריא עם המון סליחה וסגירה. היה מישהו אחר, רגוע, מסוגל. בשנה הזאת הוא יותר נוכח בחיי משהיה אי פעם. אני רואה איך הדברים שרציתי להתרחק מהם כל כך נמצאים בי והם כל כך הוא: חוסר הפשרות באידיאולוגיה, בחיים, בפוליטיקה שהיא את והפוליטיקה שאת עושה. סוף סוף אני מבינה מיהו ומה הניע אותו. אני מתמודדת עם השאלות האלה כל הזמן, והוא לא פה. זו תחושת הפספוס הכי גדולה שיכולה להיות מבחינתי.

מגיל שבע-שמונה ביקרתי את ג'ול בג'נין. ההורים שלו דיברו ערבית, הסמלים בבית, האוכל, התרבות, השכנים בבית שלו היו פלסטינים. כשהייתי בת אחת-עשרה וגרתי בניו יורק, הייתי מתכתבת עם אמא שלי בפקסים. הוא היה נדחף אליהם בריבוע למטה, זו הייתה פינת ג'ול. פעם אחת הוא כתב לי, עם ניקוד, בסביבות 1995, 'קשת, אני רוצה להגיד לך משהו- אני וחברים שלי החלטנו להחרים התנחלויות בתור לחץ על ישראל לצאת מהשטחים. אנחנו נשמח אם תצטרפי אלינו.'

אחת הפעמים שבאמת חשבתי לעצמי למה הוא צריך להיות כזה פנאטי הייתה כשחבר שלי יצא לעשות מילואים. הוא שלח לי מייל בו הוא מודיע שהוא לא מדבר איתי יותר מכיוון שהוא לא יכול להבין איך אני נמצאת עם גבר שעושה מילואים בשטחים, אדם שהוא יכול לפגוש במחסום כשהוא נכנס למחנה. הוא כל הזמן אמר לי שאני צריכה להתחיל לחבר בין המוח שלי לכוס שלי – איך את מסוגלת לשכב עם מישהו שהמוח שלכם בכלל לא באותה אידיאולוגיה? כעסתי עליו ואמרתי לך תזדיין, אני אעשה מה שאני רוצה, אתה בדיוק כמו כל הקיצונים האלה שאתה מדבר עליהם. ומבחינתי חייתי עם הדיסוננס הזה מצויין. כל פעם שהיה ויכוח פוליטי הייתי קמה והולכת.

אמא שלי התקשרה לשאול אם אני רוצה קפה, וצחקקנו קצת בטלפון. אחרי עשר דקות התקשרה שוב והייתה בהיסטריה. לא הצלחתי אפילו להבין מה היא אומרת. היא אמרה שלא מפסיקים להתקשר אליה שהייתה ידיעה באחד האתרים בערבית שירו בג'ול בג'נין. פתחתי אתרי חדשות וראיתי בשורת המבזקים שהשחקן ג'וליאנו מר נורה בשטחים. הצרחות שבקעו ממני, לא בקעו ממני בחיי. זה היה כאילו מישהו אחרת צורחת.

אחד הכינויים שלנו שהיינו כל הזמן אומרים היה חביבי וחביבתי, גם בינו לבין אמא שלי ואחותי. זה כמו מותק, נשמה. כשחשבנו מה לשים על המצבה, רצינו לכתוב רק את שתי המילים האלו, חביב אלבי [אהוב לבי], אבל היו אנשים אחרים להתחשב בהם. במשך שמונה חודשים אמרתי שאני רוצה משהו שיישאר עליי ממנו. קשה מאוד למצוא קליגרף כשאת דוברת עברית ורוצה לעשות קעקוע בערבית. הכל הסתדר ביום השנה לרצח – פגשתי בהפגנה חבר פלסטיני, שנתן לי תוכנת פונטים; מצאתי את המקעקעת האשה שחיפשתי, בסטודיו קטן ואינטימי.

חלק מהחיים הפמיניסטיים מבחינתי זה להיות עם נשים, לעבוד עם נשים, לדבר עם נשים. רוב המקעקעים בארץ הם גברים; אם אני עושה משהו עם עצמי על עצמי, אני רוצה שיהיה את הקשר הזה עם אשה מקעקעת, כהבנה, כסולידריות. האותיות האלה בערבית, הן נראות כמו משיחת מכחול על העור, כמו שירה על העור. אני לא יודעת להסביר את זה אפילו. מבחינתי זו הייתה השפה הכי שנואה ומביישת; זה לקבל את החלק הזה ולעשות איתו תיקון."

*

כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים בפייסבוק

17 במאי 2012 | כללי | 13 תגובות

escucha mi amor

כללי

עוקבת/אוהבת

קישורי קעקועים