ש. ואני
ש. מטופפת אל תוך דירתי, חצי חולה ועייפה, עטופה בסוודר וגוררת על הרצפה כפות רגליים בנעלי בית. היא מספרת לי שהיא רוצה נחש מסתלסל על האמה, כמו שרטוט רפואי ויקטוריאני מדויק.
"מה שהכי מדהים בעיניי זה אלה שעושים את כל הגוף, כל הזרועות, כל החזה, עד לצוואר." היא מותחת את הידיים למעלה לאורך חליפת הגוף המדומיינת, עד שמתפשט על פניה חיוך. "כמו הזוג ההוא מתחילת המאה ה-20, שהבעל היה מקעקע את האשה. ברגע שאת מתחילה זה רק פתח להוסיף ולהוסיף ולהוסיף."
"זה מדהים. אני מה שקשה לי זה זה שאני מחוייבת לדימוי אחד. אם אני מקעקעת פסים שחורים או קיווקווי כבישים לאורך הזרועות, אז זהו זה ככה כל הזמן."
"תשמעי, אנחנו מתחילות להגיע לגיל 30. היה לי מספיק זמן בגוף הזה. הגיע הזמן לגוף חדש."
תגובה אחת לפוסט “ש. ואני”
1 Noa 11 באפריל 2013 בשעה 19:55
Totally.
השארת תגובה