אמי
אמי, 33, רקדנית, כוריאוגרפית ומקעקעת, מצרפת. נפגשנו באחד מהביקורים שהיא עושה בישראל מדי שנה, בעקבות קשרים אינטימיים ויצירתיים עם רקדנים ואמני גרפיטי מקומיים. התחבאנו מהחום היוקד בחסות הסטודיו לקעקועים ברחוב שטראוס, בשכונת מאה שערים. היא לא יכלה ללחוץ לי את היד מפאת הקעקועים הטריים על שתי ידיה.
(גודל מלא)
"האנשים במאה שערים פשוט נועצים מבטים. אני תמיד שואלת את עצמי למה אני באה לפה. אני נוודית; יש לי בית בפריז, אבל אני נמצאת בו אולי חודש וחצי. כשאת מטיילת את יכולה להכיר בשינויים שעברו עלייך. זה מה שגורם לך להרגיש חיה. את יכולה לחפש חופש ולמצוא פירורים ממנו. אני יודעת שזה מוזר, אבל ירושלים זה איפה שאני מרגישה הכי חופשיה. זה מקום בו אני תמיד חייבת לדעת מי אני ומה אני רוצה, מה העמדה שלי פה, כאמי. אפשר להטיל חרם על ישראל, אבל לא יכולתי שלא לבוא שוב. אני באה בכל מקרה בגלל אנשים שאני אוהבת וכי באירופה אפאחד לא יודע מה זה מלחמה וכמה פרצופים שונים יש לה. יש רוב של בולשיט, אבל יש עשר אחוז של אנשים שלוקחים את זה לאלף כיוונים שונים. זה מקום דחוס בהסטוריה וניגודים. כשאני באה לכאן, אני מיד מתקעקעת.
(גודל מלא)
בסטודיו ברחוב שטראוס (גודל מלא)
התחלתי להתקעקע רק ב-2010, אחרי שפגשתי קבוצת גרפיטי בבריסל והרגשתי כל כך עירומה לידם. יש לי 35 קעקועים עם תוכן דחוס שרובם נעשו ע"י מישמיש, אחת הנשמות התאומות שלי. לחברים שלי יש הרכב בשם Tattoo Noise Act, שבמסגרת המופע הם עושים מוסיקת נויז ומקעקעים את עצמם כדי לייצר צלילים. הם הזמינו אותנו להופיע איתם, אז התקעקעתי. כתבתי כמה אותיות מתוך המילה 'אלתור'.
על זרוע שמאל רשמתי רשימת מילים של 'נגד' לאורך זרוע שמאל: contradiction [נגד ההגיון], contra-nature [נגד הטבע], contra-tempo [נגד הקצב]. אבל אז זה הרגיש לי דיכוטומי מדי, אז הוספתי 'כן' על היד. לאחר מכן הוספתי בהדרגה גם קעקועי 'בעד'.
'Permanent Concern' [דאגה תמידית], מקעקועי ה'בעד' של אמי (גודל מלא)
עשיתי בישראל פרויקט רציני של 11 קעקועים. גורי מהסטודיו בשטראוס שהיה עושה איתנו גרפיטי בדיוק למד לקעקע, אז הצעתי לו לתרגל עליי. כתבתי את המילה pute [זונה] עשר פעמים ברחבי הגוף, בתקופה שמאוד התגעגעתי לפאולין שותפתי ללהקת המחול Les Putes [הזונות] ובחיים האלה, חוץ ממישמיש. שם הלהקה מתייחס לקשר הידידותי שלנו עם הזונות שבוחרות למכור את גופן לפעמים מרצון ומעצימות את עצמן דרך הגוף, בכך שהן בוחרות מה לעשות איתו. כרקדניות, אנחנו בוחרות למכור את הגוף שלנו אבל אנחנו גם נותנות מעצמנו, נפשנו וחיינו, על הבמה. אני לא רוצה לרקוד בשביל להרוויח כסף אלא כדי להיות טובה.
אחת הסיבות שאני מתקעקעת היא כדי לנהל עם אנשים שיחה. גם כשנראיתי כמו בת, בלי קעקועים ופירסינגים, אנשים תמיד ניגשו לשאול מאיפה אני. לא יודעת למה. עם הזמן, באופן מודע או לא מודע, עיצבתי את הגוף כדי שעוד יותר יעורר שיחה – את בן או בת? את צרפתיה? את לא נראית כמו צרפתיה. אנשים יותר רואים את הקעקועים, אבל מתעוררות בהם אותן השאלות.
אני תמיד כותבת. שירים, קעקועים, חיבורים. כתבתי כמעט את כל המשפטים שעל הגוף שלי. על אמה שמאל כתבתי 'ביחד לבד', אחרי לילה בו אחד המאהבים שלי הזכיר לי שלמרות שאנחנו חולקים קירבה, בדידות היא חלק בנו. רק את יכולה לעשות דברים בשביל עצמך. זה לא עצוב או ציני, זו אחת האמיתות של החיים. חשוב לי ללמוד לתרגל בדידות יצירתית. על פנים כפות הידיים אני חולקת קעקוע-דואט עם מישמיש, CTIICT [מעיר לעיר], כשאנחנו מחברים את הכפות.
זו חוויה גופנית טוטאלית, גם כשאת מתקעקעת וגם כשאת מקעקעת. לבני אדם יש נטייה לשכוח אבל הגוף זוכר. זו דרך לשים על פני השטח את הכוחות שזורמים מתחת לעור. אני לא מקעקעת או מתקעקעת ע"י כל אחד, אני מקעקעת בעיקר חברים ולא לוקחת כסף. אני תמיד נוסעת עם מכונת הקעקועים שלי ופועלת ע"פ אינטואיציה. אני לא חושבת על מה יקרה, אם הגוף שלי יתכסה.
על הזרוע כתבתי שיר על מהו הבית שלי. הגוף שלי הוא הבית שלי, והגופים של יקיריי ויקירותיי. זה המקום היחידי שממש שלי או שאני לפחות מנסה להפוך שיהיה שלי. אני לא שייכת לאפאחד ואפאחד לא שייך לי. הקעקוע זורם מהבטן לכתף לזרוע ליד: 'כל פעם שאנחנו אומרים שלום, זה כמו מוות קטן'.
על היד קיעקעתי חלק אחד מטריפטיך. את החלק הזה עשיתי בשביל חברת ילדות, שמאוד שונה ממני ולא אוהבת קעקועים. יום אחד אמרה לי, את יודעת שזה לכל החיים? זה הכעיס אותי שהתייחסה אליי כמו ילדה קטנה, אז כתבתי 'כל חייך בתוך העור שלך'- גם כדי לומר שיש גם לה הרבה דברים שמסומנים לה על הגוף, גם אם היא לא מכירה בהם.
(גודל מלא)
הקעקוע על הירך היה הראשון שעשיתי לעצמי: 'גוף אחד באלף חתיכות עבור אלף ואחד חיים', בהקשר של סיפורי אלף לילה ולילה. תמיד סיפרו לי סיפורי ילדים אבל רציתי לספר סיפור משלי. גם במופעים שלי, אני אוהבת לפרק את איך שחינכו אותנו כדי להרכיב את מי שאני, אם מבחינה מגדרית ואם מהבחינה של מהם חיים ראויים. המאבק של חיי הוא להחליט דברים בעצמי ולא לתת לאחרים להחליט בשבילי. קיעקעתי את המשפט 500 פעם מתוך 1001 פעמים; אני מפחדת לסיים אותו. הייתי צריכה להפסיק כי הייתי אמורה להופיע, אבל אחרי שקעקעתי את עצמי למשך 4 ימים לאורך 10 שעות ביום, לא יכולתי ללכת.
על החלק התחתון של רגל ימין כתבתי ש'הגוף שלי לא תלוי בזכות אלוהית'. זה היה בשביל אבא שלי, שאמר לי שהרסתי פיסת גוף שנתן לי אלוהים. אבל הוא ואמא שלי נתנו לי יותר מאלוהים. ההורים הקתולים שלי אימצו אותי ואת אחי. אנחנו מאוד שונים – שמש וירח. הם לא תמיד מצליחים לקבל אותי, הם עדיין לא מבינים מה הקטע, מה זה להיות גיי. אבל ההורים שלי תמיד תמכו בי. הם מנסים וזה יפה לראות שהם מנסים. לא רציתי שימציאו בת שאין להם, אז זה היה משמעותי בשבילי שיגיעו לאיפה שאני חיה וגרה, גם אם זה רחוק מהחיים שלהם. אני רוצה לכתוב ספר על כל הקעקועים שלי, שאתן לאבא שלי.
המשפט על הירך נקשר למפה על הגב. רציתי לשלב בין מפה למדריך למשתמש ע"י לכתוב את כל שמות הערים שחשתי שיש לי שם חיים. חלק אחר של אותו הקעקוע הוא המילה adapted [מסתגלת], כדי להכין את הגוף שלי שיהיה זמין. אומצתי ע"י הוריי ואימנתי את עצמי להסתגל לכל מקום שאני נמצאת בו.
(גודל מלא)
המפה על הגב והטקסט על הירך נקשרים לקעקוע על העורף, 'קרתוגרפיה אילמת של סיפור נודד'. סביב הצוואר קיעקעתי פרפרזה של הביטוי בצרפתית ל'היה היה'. בצרפתית הביטוי 'היה היה' הוא בזכר יחיד, אז הפכתי אותו לנקבה רבים. אפשר לתרגם את זה בערך לאנגלית כ-'once upon sometimes'.
(גודל מלא)
שם הגרפיטי של מישמיש היה 4+5 ושלי היה 10. ואם אנשים יכולים להחליט שהתוצאה היא 9, אני יכולה להחליט שזה 10. ואת יכולה למחוק גרפיטי מהקיר אבל לא מהגוף. הייתי כותבת בכל מקום גרפיטי של המילה 10pute, שזה גם dispute [סכסוך] וגם dix pute [עשר זונות]. רציתי עקבות של תקופת הגרפיטי הזאת לאור ירח על גגות ירושלים, של לתבוע בעלות על המרחב סביבנו.
האמנות שלי היא כל כך חולפת, אז אני תמיד מעוניינת בעקיבות שאני מותירה בצופים אחרי שאני רוקדת. מחול, כמו הגוף, לא אמור לשרוד. זה מצחיק כי בחברה שלנו מתרכזים באופן בו את מציגה את הגוף שלך לעולם: בריא, דק, עם יופי מסויים וקונפורמיסטי; קדוש. אבל אנשים לא מטפלים בו כמו שהייתי מטפלת בו כדי שירגיש טוב, הם חיים בפלאפון, במחשב ובמשרד. אני רוצה לפרק את קדושת הגוף שלי.
על האמה כתבתי את כל השירה המטיילת של 10pack, קבוצת הגרפיטי שלי ושל מישמיש – כל המילים שגורמות לנו לצחוק ולבכות. אני לא מפחדת לחשוף את עצמי. אין לי מה להסתיר ומה שאני רוצה לשמור לעצמי אשמור לעצמי. אני אוהבת להיות חשופה עם הרגשות בחוץ. ככה מדברים על דברים עמוקים באמת ולא רק על מזג האוויר.
(גודל מלא)מאחורי הזרועות קיעקעתי '4Xgive' [לסלוח] ו-'4Xget' [לשכוח], שמישמיש קיעקע עליי ואני קיעקעתי לו על החזה ועל הגב. זה גם על לסלוח ולשכוח, וגם על לתת ולקבל ולקבל ולקבל. על האצבעות קיעקעתי 'אתה נותן, אני נותנת'.
(גודל מלא)השתתפתי בפסטיבל בצרפת שבאחד המופעים בו הקימו משרד באמצע הטבע. אחד מעובדי המשרד היה מעניק לך פיסת נייר עם שירה עליה; חלק מהשירים היית צריכה להשלים בעצמך, חלק מהשירים נועדו ללחישה באוזן. אני קיבלתי שיר שהיה צריך לצעוק במגפון ליד הפרות בשדה. קיבלתי אותו במתנה, אז נתתי אותו במתנה בקעקוע שעשיתי למישהו אחר, לפני שהתקעקעתי איתו בעצמי. זה שיר על תשוקה, שאנשים מוזמנים לממש."
האחרון שבקעקועי ה'בעד' של אמי
בתכנון? "אני רוצה לעשות קעקוע על העפעפיים של המשפט 'מלחמות עדיין לא עומדות להסתיים'. זה על ישראל אבל גם על מה שבתוכי. ככל שהעולם ככה ואני ככה, יהיו לי מאבקים עד שאמות. אבל זה גם מלא תקווה. גם כשאשן, אהיה מוכנה."
[עדכון: גורי קיעקע את עפעפיה של אמי ממש לפני שעזבה את ירושלים.]
*
כמו תמיד, אפשר להירשם לעדכונים גם בפייסבוק
השארת תגובה