אחרי-אחרון: ד.

ד., בת 42, מאתונה, יוון.

אני וד. נפגשות בבר קטן בשכונת אכסרכיה האתונאית כדי לראות אם נהיה מעוניינות לקשור ביחד, אחרי שחבר משותף מקהילת החבלים קישר בינינו.

"אני אהיה זו עם השיער הפרוע". "אני אהיה זו שלבושה בשחור." [סמיילי]

נגלית בפניי על הבר אשה מרשימה ומעט מבוגרת ממני, חמה ומישירה מבט, עם שיער שחור כפחם. סיגריה נדלקת אחרי סיגריה. צלליות מקושקשות עד קצות האצבעות, פס שחור מקועקע מגיע לה כמעט עד הסנטר וחוצה את הגוף לחצי ריק וחצי מקווקו ("כדי להזכיר לעצמי שכמו הגוף עצמו, אנחנו לא סימטריים") וכתף שמאלית שחורה מדיו, חלקו העליון של שרוול גיאומטרי מפורק. כמוני, ד. החשיבה את עצמה רוב חייה כונילית– או לכל הפחות, לא חלק משום קהילה. היא הייתה חלק מסצנת המטאל והתעסקה בלגדל את שני ילדיה כאם חד הורית ולשרוד.

אנחנו מדברות על כאב; שתינו נמשכות לסמנאווה.

"יש בקעקועים את הכאב של מילוי הקווים, ויש את הכאב של הצללות. יש את הכאב של הקיעקוע עצמו, ויש את הכאב האמיתי של היום אחרי, כשהעור מתנפח. יש את הכאב של להיכנס עם זה פעם ראשונה למקלחת. אבל כל זה היה כלום לעומת ללדת. זה כזה כאב עצום, שכשאת חוצה אותו ורואה ששרדת את מרגישה באמת חופשיה. רק היום אני יכולה לומר, באופן מצחיק, שהקעקועים היו רק סימולציות לכאב שבאמת חיפשתי."

5 במרץ 2019 | כללי | תגובות

תגובה אחת לפוסט “אחרי-אחרון: ד.”

  1. 1 שניר 5 במרץ 2019 בשעה 22:33

    בלוג נהדר וכיף שחזרת אפילו אם לרגע . נחכה כמה שצריך …

השארת תגובה

  1.  
  2.  
  3.  

1. escucha mi amor

2. כללי

3. אני גם עושה את זה

4. עוקבת/אוהבת

5. קישורי קעקועים