סן פרנסיסקו: פונטיין

פונטיין, 33, במקור מלוס אנג'לס וגרה בסן פרנסיסקו, אמנית רב-תחומית. פונטיין, שאימצה את שמו של אביה החורג, מארחת אותי בחנות השוקולד בה היא עובדת מזה שנים ומגניבה לי דוגמיות, והניחוח עוטף אותנו לאורך הראיון. לאחרונה היא מכינה אמנות קינטית ("אני אוהבת את הרעיון של לסובב מוט ולראות משהו זז; להתפלא מתוך פליאה של ילדים").

 
(גודל מלא)

"יש לי 12 קעקועים, אבל ארבעה הם סטים. אני זוכרת שרציתי קעקועים מגיל מאוד צעיר. עשיתי את הראשון ברגע שיכולתי, בגיל 18, כשקעקעתי שתי סנוניות על הירכיים. לרוב הקעקועים שלי יש איזושהי משמעות שקשורה למאבק שלי כל חיי עם דיכאון. ציפורים סימלו איזושהי קלילות- והרי אני הרגשתי כל כך תקועה בגוף שלי. כעבור כמה שנים קעקעתי שורה משיר, "אלוהים, אם אתה אוהב אותי, תן לי לחזור כציפור". כשגדלתי בלוס אנג'לס, חייתי בשכונה נוצריה ושיפוטית. הייתי בוכה הרבה ולא אהבתי את עצמי, ואנשים היו שואלים למה אני בוכה. הייתי עונה שאני לא יודעת. את הולכת לכנסייה? שאלו אותי. לא, הייתי עונה. אז מגיע לך, היו עונים לי. רציתי להתאבד, אבל ידעתי שאגיע לגיהנום; אבל גם ידעתי שאם אחיה, אלוהים יאמלל אותי כי אני בנאדם רע.

קופסאות הפח על קירות חנות השוקולד (גודל מלא)

לא שינה לי הרבה אם יראו לי את הקעקועים. לא חשבתי הרבה על העתיד, כי לא חשבתי שאשרוד להרבה זמן. ותמיד הייתי בעניין של אמנות. כשהייתי צעירה תמיד חשבתי שעד הגיל שאני עכשיו, אם אגיע אליו, אהיה כבר מכוסה דיו. אבל עם הזמן אני יותר חוששת מהכאב. ככל שהתבגרתי והתמודדתי יותר עם הרגשות, כבר היו לי את כל התזכורות האלה על הגוף של הדיכאון שלי. בהדרגה, התחלתי להתקעקע רק כי התחשק לי קעקוע חמוד ונחמד. הקעקוע האחרון הוא הראשון שמבוסס נטו על אהבתי לאמן המקעקע ויצירתו.

(גודל מלא)

Thieves of Tower הוא אמן מצפון קרוליינה, עם מתיקות דרומית. בזמנו כתבתי לו שאין לי את הסכומים האסטרונומיים שהוא דורש עבור יצירה שתכסה את כל הרגליים ולכן ביקשתי גודל צנוע יותר, שיכול להספיק לכסף שיש לי. באופן מפתיע, הוא התעקש שהוא רוצה לעשות עליי את היצירה המלאה תמורת מה שיש לי, כי הוא אוהב לקעקע רגליים. עשינו את הקעקוע בסטודיו של Roxx 2Spirit, שם התארח; מאוד התרשמתי מזה שבזמנו היו שם רק נשים. הבאתי לו ולחברה שלו מלא שוקולד ואני מתכננת להביא לו יצירת ריקמה שאני רוקמת עכשיו. התקעקעתי 7 שעות רצופות, שבכל אחת מהן היה פונה אליי ואומר, אני רק רוצה להודות לך על זה שאת נותנת לי לקעקע אותך. זה היה הקעקוע הכי כואב, אבל גם הכי מספק- אולי כי נבע רק מאהבתי למשהו יפה ולא ממשהו כואב בעצמו."

28 בדצמבר 2015 | כללי | תגובות