טל ג.
טל, 24, לומדת עיצוב גרפי ביוצ"ו חיפה ("אבל התשוקה שלי בתיאטרון").
"בארץ עוד אין תרבות קעקועים. אבל באנגליה, שם גרתי לכמה חודשים, זה מושרש בתרבות. שאלתי איש זקן בן 90, מקועקע כולו אולד סקול, 'איך זה ששמה זה עוד ככה?' הוא ענה שעוד אצל הויקינגים היו עושים על כל הגב קעקועים של הקרבות שלהם.
יש משהו מעצבן בזה שאנשים מחפשים משמעות עמוקה בזה. 'למה קעקעת את זה?' ולמה קנית את החולצה הזאת? כל קעקוע זה תקופה בחיים, שזה מספיק עמוק בשבילי.
את האצבעות קעקעתי איך שהתגייסתי בגיל 19. אני ועוד שתי חברות עשינו ביחד (הן עשו אחד עם תלתן). רצינו קעקוע חברות; משהו קטן על האצבע. כשחזרתי מהגיוס, הן הפתיעו אותי ולקחו אותי לקעקוע הפתעה. אני עושה הרבה קעקועים עם אותן חברות. עשינו יחד קעקוע של כוכב חצוי לשתיים, כדי לסמל את זה שאנחנו חולקות הכל, באמת הכל. עשו את זה במחט נורא עבה ואמרתי שזה הקעקוע האחרון שאני עושה בחיים. ואז היה את הבבושקות.
(גודל מלא)
זה הקעקוע שאני הכי אוהבת. עשיתי אותו לפני חצי שנה בארץ אצל סניר הקטן, שעבד בעבר ב'פסיכו' ועכשיו עובד בבית. אלה הסבתות שלי. אני מאוד קשורה אליהן. ציירתי אותו כשגרתי באנגליה ודאגתי מכל טלפון שקרה להן משהו- אמרתי שאני צריכה משהו שיהיה עליי שיזכיר לי אותן תמיד. הפנים אותן פנים אבל המאפיינים הפנימיים מתבטאים בצבעים ופרחים שונים. סבתא דורה בעלת עיניים כחולות, שושנה ויסוד אש. סבתא לילי בעלת עיניים חומות, לוטוס ויסוד מים. שתיהן רוסיות וזה היה משחק הילדות שלי אצלהן. ובבושקה זה גם סבתא.
לילי ריכלה לדורה בטלפון על הקעקוע ודורה העמידה פנים שהיא לא יודעת. 'מה יש לך שם?'
ישבתי והראיתי לה. 'זו את.'
'מה זאת אומרת?'
'זו את וסבתא לילי.'
'אבל למה להרוס את הרגליים בשבילנו?'"
2 תגובות לפוסט “טל ג.”
1 jim 26 באפריל 2010 בשעה 11:57
הבבושקות מקסימות (וההסבר עוד יותר)!
מחטים עבות בדר"כ לזה למילוי, אם אני זוכר נכון, וכואבות הרבה פחות מהמחטים הדקיקות יותר..
2 נמרוד 27 בינואר 2011 בשעה 18:34
הבבושקות הורסות!
השארת תגובה