רומן
רומן, 32, עוסק בליצנות (גם כחלק מצבא הליצנים), מופעי רחוב ותיאטרון ("אבל בעיקר בעבודת מודעות עצמית").
"בקעקועים הראשונים שעשיתי הגעתי לסטודיו בלי ציור מסויים. הייתי מחפש בספר, מוצא ויודע. אני נהיה יותר מודע מקעקוע לקעקוע. את הרעיון לקעקוע הזה היה לי כבר הרבה זמן. אלו סנופקין ודינורה (או בשוודית, Too-Ticki) מספרי 'המומינים', אותם קראתי ברוסית. ספרים מדהימים, יש בהם הרבה חוכמה שאני מזדהה איתה, ועם הדמויות האלה ספציפית. סנופקין הוא דמות שלא נקשרת לדברים, שנודדת כל הזמן, הוא שב באביב לבית המומינים אבל בסתיו שוב הולך. מאז שחזרתי מהודו לפני 6 שנים אין לי בית קבוע, בחורף שעבר גרתי באוהל ברחוב קיבוץ גלויות, פעם אחרת באוהל מאחורי פארק הדרום. שרפו לי את שניהם אבל זה בסדר כי לא היו לי בפנים בגדים.
(גודל מלא)
דינורה/תותיקי מופיעה רק בסיפור וחצי, בסיפור החורף. היא עצמה שמאנית של חורף. המומינים הם יצורי קיץ שמסתובבים כשיש שמש ובחורף הולכים לישון. זו פינלד, בחורף הכל משתנה- הכל שלג, אין עלים. באופן מסויים הם שונים, סנופקין הוא הקיץ ותותיקי החורף. אבל מצד שני היא מאוד דומה לו, לא נקשרת לדברים. הם משלימים אחד את השניה. הם על שתי ידיים- גם ביחד וגם לחוד.
קצת חסרה לי ניטרליות מסויימת; ברגע שאתה מקועקע אתה מצהיר הצהרה, לוקח צד, מבטא משהו. אנשים רואים את זה אז אתה פחות ניטרלי גם עבורם. זה מגביל מהבחינה שאני מתעסק בליצנות ותיאטרון, למרות שתמיד אפשר להסתיר. אני מודע לזה שקעקועים נשארים לכל החיים. אני יכול להסתיר אותם אבל הם עדיין נמצאים. זה לא קמע, זה לא נותן מזל או מגן. זה מבטא חלק בי."
4 תגובות לפוסט “רומן”
1 keta 27 במרץ 2010 בשעה 18:59
רומן!
חוויתי אותך כנטראלי, לא היה לי מושג שהקעקועים שלך קיימים עד לרגע זה ממש.
גם לי קשה עם זה שמזהים אותי כמשהו מסויים. אני תמיד יוצרת לעצמי תבנית שמוציאה אותי מאיזון.
להתראות!
ענבר
2 עלמה 27 במרץ 2010 בשעה 22:37
קעקוע מדהים
3 שירה 28 במרץ 2010 בשעה 9:17
יאאאאא
הפוסט הכי יפה לדעתי!
מתה על הבלוג הזה…
4 נוף 6 באוקטובר 2010 בשעה 21:18
ראיתי אותו מופיע בנחלת בנימין 🙂
אני מתה על די-נורה, אפילו כתבתי סיפור בהשראתה.
השארת תגובה