ג'ייני
ג'ייני, 30, במקור מניו אורלינס, כעת מסן פרנסיסקו. בחמשת השבועות האחרונים התגוררה בשכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים במסגרת תכנית היכרות עם הסכסוך היהודי-פלסטיני.
(גודל מלא)
"אמי הרפובליקנית משום מה החליטה שבגיל 15 תשלם לי עבור קעקוע קטן. אבל אני לא חושבת שהיה לה מושג שזה יפתח פתח לקעקועים נוספים. אולי אפילו חשבה שכך תמחק את הרצון לעוד.
ציטוט של להקת ריינר מריה שהייתה אהובה עליי בזמנו. זה הזכיר לי את החברה הכי טובה שלי מהתיכון שנכנסתי איתה לקשר ממש לפני שעזבתי את ניו אורלינס ונשארה שם כשעזבתי. אהבתי את זה שזה מאחורי הזרוע, כמו שהשארתי מאחור את הידידות שלנו אחרי הפרידה המוזרה שהייתה לנו.
(גודל מלא)
חנדלה הוא דמות של הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אל-עלי שהתנקשו בו, שמאוד ביקר את הכיבוש ואת חוסר התמיכה בפלסטינים מצד מדינות ערב. פעילת השלום פני רוזנוואסר הגיעה לאוניברסיטה שלי וממנה שמעתי לראשונה את סיפורו של העם הפלסטיני, נרטיב הסטורי שלא מלמדים אותך בבתי ספר. רציתי להביע סולידריות עם העם הפלסטיני אבל לא רציתי לנכס תרבות שהיא לא שלי. באותה תקופה אנשים בארה"ב עשו גרפיטי של קריקטורות חנדלה. רובן כוסו, חוץ מכמה בשכונת ה'מישן' בסן פרנסיסקו. ראיתי את הקריקטורות האלה גם כאן: הן תמיד של עצמו, עם הגב אל הקהל ועם הידיים מאחור, מביט בהתרחשויות סביבו. פעמים רבות הוא מוקף במפתחות בית.
(גודל מלא)
את מפת לואיזיאנה קעקעתי אחרי אסון קתרינה. אני מאוד אוהבת מפות, מוקד התזה שלי הוא מפות ציוניות של שנות ה-40; לאחרונה התחלתי לקרוא הרבה גיאוגרפיה ביקורתית שמנתחת מפות כסמלים של כוח. אנשים בעמדות כוח הם בדרך כלל אלו שמזמינים מפות והם משלמים למישהו כך שיכללו סמלים מסויימים ויוציאו אחרים. פעם על קופסאות התרמה לקק"ל בכלל לא סימנו גבולות בין ישראל לסביבתה כי האמינו אז שישראל צריכה להיות משני עברי הירדן.
אסון קתרינה הרס אותי, לראות את העיר שלך מושמדת לחלוטין. צפיתי בזה בחדשות מסן פרנסיסקו. אחרי חצי שנה חזרתי והכל היה סגור. אנשים בניו אורלינס תמיד היו מסתובבים ברחוב, שוהים בו, הולכים בו לאט. עכשיו אנשים נעדרו ותיירים סירבו לבוא. אחד הכינויים הותיקים של העיר הוא "העיר שאלוהים שכח". אחרי קתרינה הכינוי הזה קיבל יותר משמעות.
(גודל מלא)
תמיד אהבתי איך שקעקועים על הצוואר נראו על אחרים. 'האנטר' הוא שמו של אחי. תמיד היינו מאוד קרובים, בעיקר עם הגירושים של ההורים ומול המשפחה החורגת החדשה שלנו שלא התייחסה אלינו טוב. עברו עליו אז כמה שנים קשות: סבתא שלנו נפטרה והוא איבד שלושה חברים, אחד בעיראק ושניים ממנות יתר. בעקבות זה הוא נכנס לסמים קשים. במקומות כמו העיירה הקטנה ממנו באנו בלואיזיאנה, אנשים עושים הרבה סמים כי אין עוד הרבה מה לעשות. לפני שלוש שנים נכנס לגמילה ונולדה לו ילדה. הוא כבר היה בשלב טוב והייתי כל כך גאה בו. כשסיפרתי לו על הקעקוע הוא היה בהלם, אבל גם מאוד התרגש.
(גודל מלא)
ידידה שלי עשתה לי את האחרון. היא לא מקעקעת, כמה חודשים לפני כן התחילה לקעקע את עצמה עם חוט ומחט, שיטה שעושים בבתי כלא בארה"ב ושהיא לימדה את עצמה. את לוקחת מחט, טובלת את החוט בדיו ומתחילה לדקור. זה הרבה יותר כואב, הרבה יותר זמן. את צריכה להמשיך לדקור באותו מקום כדי שהדיו ייכנס. התאריך בפנים הוא של הדייט הראשון שלי עם החברה שלי שהייתי איתה אז שנתיים, שבדיוק נפרדנו לפני שבאתי לישראל."
*
להרשמה לעדכונים בפייסבוק
2 תגובות לפוסט “ג'ייני”
1 גל. 4 באוגוסט 2011 בשעה 11:09
פוסט חזק מאוד.
הגישה של אנשים שלא חיים בארץ לקעקועים מאוד מעניינת.
2 שיר 4 באוגוסט 2011 בשעה 17:20
מדהים מאד ומרגש
השארת תגובה