זהר

קודם הודעה קטנה: הבלוג קפץ מהספינה הטובעת של בלוגלי והצטרף לחיקה החם של משפחת העונג. תודה לבלוגלי על הכל ותודה ענקית לגיא חג'ג' הגאון הטוטאלי.

ועכשיו לעניינינו.

*

זהר, 24, צלם וסטודנט לאמנות בינתחומית, מחול ותיאטרון פיזי במונטריאול.

זהר גדל עד גיל 5 בשכונת הבוכרים בירושלים, נדד עם משפחתו ברחבי הארץ ובגיל 17 עזב לבדו לאירופה. כעת הוא בביקור ראשון בישראל מזה שנתיים.

"אני לא בנאדם של קעקועים. מאוד התעניינתי באופן שאפשר להפוך רגשות לגשמיים, לחזון, לחקור את הגוף שלי ככה. נדדתי המון והקעקועים נתנו לי תחושה של בית, של יציבות. זו הייתה הדרך שלי לומר כאן אני רוצה לגור, ככה אני רוצה לחיות, בלי שעוד יהיה לי מקום לשים בו את הרגל.

את הקעקוע הראשון עשיתי לפני שעזבתי. הייתי חלק מקהילת ההרדקור הפיצית בארץ והיו לי חברים טובים בלהקה sleep furious, שבין השירים הסולנית הייתה מקריאה שירים אישיים. במקור השיר בעברית אבל תרגמתי אותו- רציתי להתנער מכל דבר דתי ולאומי, שיהיה ניטרלי. את השני אני פחות אוהב. הוא יותר אולד סקול- זו נוסטלגיה לקהילת הסטרייט אדג' הקטנה שהייתי בה. אלה ממש קעקועים דתיים, של שייכות. לא הייתי רוצה לכסות אותו אבל זה כבר לא מי שאני.

(תקריב)

(תקריב)

הבא היה השרוול. לקח 5 שנים לעשות אותו, בהפרשים. התחלתי מקובייה- רציתי לעשות טקסט שיהיה אורגני. שמתי בה חלק משיר ("Every word…") של להקת הרדקור שהייתי חבר טוב של הסולן שלה. שלושת הבאים באו יחד- העץ, ההרים והבניינים. יחד הם ייצגו את החיבור של הבית והטבע. הבית הוא מזרח תיכוני, כמו זה שגדלתי בו בירושלים.

כולם מחוברים בקווים: הבית מחובר לאשה שמסתכלת על העיירה שלה עולה בלהבות. זה היה מאוד קשור להתנתקות וללראות את המקום שממנו באת גווע, במיוחד ירושלים, שכמעט עולה בלהבות משנאה והפרדה.

השיר השני ("I do not…") הוא של סוהייר חמאד, משוררת ואמנית סלאם פואטרי פלסטינית-אמריקאית מברוקלין שהיא גם חברה טובה. את השיר כתבה אחרי ארועי ה-11 בספטמבר. היא מתארת איך שלמרות שבמקור היא אמורה להיות מתרבות שכל כך מלמדת להפריד בין דתות ושפות, היא עצמה אף פעם לא שנאה או כעסה או הפרידה בין לאומים עד כדי כך שתרצה להרוג. גם אני הרגשתי ככה. אני מאוד אוהב את תרבות ההיפ הופ האמריקאית; התרבות האמריקאית היא חרא, אבל מתוך החרא הזה צומחים דברים יפהפיים באמת.

(תקריב)

במקביל קעקעתי גילוף עץ ממלחה"ע ה-I לפוסטר בשם 'המתנדבים' של האמנית קתה קולוויץ. היא הייתה אמא בזמן המלחמה שלקחו לה את הילדים. היא אשה מאוד חזקה שאני מאוד מתחבר לציורים שלה.

האחרון היה קעקוע של פריים מתוך 'הפסיון של ז'אן ד'ארק' מ-1928. זה סרט שהיה מאוד רדיקלי בזמנו והנגטיבים שלו הושחתו. שנים לא הייתה גרסה מקורית עד שמצאו עותק בבית משוגעים באוסלו בארון של השרת. הפריים לקוח מסצנה במשפט בה מצמידים את ז'אן ד'ארק לקיר עם שאלות צולבות, שבסופה חבר השופטים קובע על פי רוב שהיא חייבת להתוודות. היא נותנת בהם מבט מאשים, של 'אתם יודעים שזה לא נכון מה שאתם עושים לי'. זה מבט של תבונה ואנושיות בפני חוסר האנושיות של השופטים. היה קשה להתרגל לקעקוע; זה פרצוף אנושי על הזרוע שלך.

קעקועים טובים וכנים ואמיתיים הם מאוד עצמתיים. הרבה קעקועים כל כך ריקים. הם מבטאים את כל מה שרע בחברה שלנו, כמו לעשות טלויזיה גרועה שהורגת את המוח של מליוני אנשים. זו תרבות צריכה שלא נותנת כלום מבחינה תרבותית או נפשית; אם עושים קעקועים שונים אז זו חתרנות נגד התרבות הזאת.

אני לא עושה יותר קעקועים, אני לא צריך יותר. הייתי צריך את זה אז על הגוף כמאבק להישרדות של הלב, האינטלקט, האנושיות. לא קל לעמוד על שלך בארץ זרה עם שפה אחרת בה אנשים לא מבינים אותך כישראלי. לעמוד על שלי היה הדבר היחידי שהיה לי במקום ליפול אל תוך הסדקים."

4 ביוני 2010 | כללי | תגובות