ברלין: פלוריאן
פלוריאן, 37, מנהל הבר במועדון הלילה ברגהיין/פנורמה בברלין, מצייר ועושה קליפים. בעברו ניהל קריירה קדחתנית בעיצוב תלבושות והפקה עבור אופרה ומחול, שהחליט לפרוש ממנה לאחר שלקה בדלקת מוח ("אני עושה הרבה דברים אמנותיים, אבל אני שמח לא להיות אמן.")
"כשעבדתי בסצנת הפטיש נחשפתי הרבה לקעקועים. הייתי עושה מופעי פירסינג: עושה סספנשן, או מעביר קרסים דרך הלחיים. זה תמיד נראה יותר כואב ממה שזה באמת. לצופה יש תחושות יותר חזקות ממה שאני מרגיש; יותר מעניין אותי מה שקורה לו מאשר מה שקורה לי.
כל הקעקועים שלי נעשו בסטודיו AKA. התחלתי להתקעקע ממש מאוחר, בגיל 32, והתחלתי בקטן, עם חץ. רציתי אותם מגיל צעיר אז חיכיתי עד שהכרתי את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת מה אני ארצה שיישאר. הראשון היה הנסיון שלי להתמודד עם שם המשפחה שלי שלא התחברתי אליו. חקרתי אותו לעומק והדבר היחידי שאהבתי שגיליתי לגביו ש-Hetz דומה למילה 'חץ' בעברית; ובמקור השם גם נקשר לציד וחיות.
(תקריב)
כעבור תשעה חודשים קיעקעתי את המשפט 'לכל דבר יש את הזמן שלו'. אני עושה דברים כשהם אמורים להגיע, בלי ללחוץ. קמתי בבוקר עם מי שהיה אז החבר שלי והבנתי שכבר לא הזמן להיות בני זוג. זו הייתה הפרידה הכי טובה שאי פעם הייתה לי. זה חלק מהחיים שלי אבל גם חלק מהגוף שלי עכשיו. ידעתי שהוא חייב להיות על הלב.
את הידיים ראיתי במוזיאון. אלו שתי ידיים שמחזיקות זו את זו- שריד שמצאו מפסל של הפרעה אחנתון ואשתו נפרטיטי, שהקימו דת חדשה שמבוססת על השמש, אחת הדתות המונותאיסטיות הראשונות. זו הייתה יצירה שיתופית שלהם ונפרטיטי הייתה חלק חזק בממשל; לפני כן נשים היו מפוארות אבל לא נחשבו מלכות שולטות. לפעמים גם מייצגים אותה עם סמלים של גבר, של עמדת כוח. אחרי מותם חזרו לדתות הקדומות והשמידו הרבה מהדתות החדשות וניתצו את הפסלים.
זה נגע ללבי, התאהבתי ביופי של זה. אני אוהב את הרעיון של שותפויות, אבל אני דווקא לא כל כך חזק בהן בעצמי.
אני לא חושב על תהליך חשיפת הקעקועים. זה חלק מהבשר שלי. אני צריך שהקעקוע יהיה ממש חלק מהגוף שלי לא רק כיצר אופנתי. גם אם אני בנאדם די נרקיסיסטי, אני לא צריך את האישור של אנשים דרך הקעקועים שלי. אולי זו הדרך שלי לכתוב יומן.
יש אימרה בגרמנית- 'להכין מסמרים עם ראשים', משמע, כמו שצריך, לעשות משהו על אמת ולהציב עובדות בשטח. זו הייתה נקודה בחיים שלי שהייתי צריך שינוי והתחלתי כיוון חדש לגמרי בעבודה. הרבה אנשים מדברים על דברים שהם רוצים לעשות, אבל לא ממש עושים צעדים משמעותייים כדי לממש את זה.
הברבורים הם אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי מגיל ארבע: עלינו לפסטיבל על הר ולידנו היה נהר קטן, בו צף ברבור מת עם חץ גדול נעוץ לו בחזה. זה חקוק לי חזק בזיכרון, גם אם ההורים שלי אומרים שהם לא יודעים על מה אני מדבר.
מתחת לברבורים כתבתי את שמות ההורים שלי ברונות. לראות את המשפחה שלי פעם בשנה זה די והותר. חלק ממנה מנורווגיה, והייתי כותב ברונות כשרציתי שאנשים לא יבינו. איבחנו לאבא שלי סרטן לפני כמה שנים. אני אוהב את המשפחה שלי מרחוק; אולי זו הדרך שלי להחזיק אותו קרוב."
*
שנה טובה. כמו תמיד, אתם מוזמנות להירשם לעמוד בפייסבוק
השארת תגובה