סן פרנסיסקו: רוקס
כל הצילומים היפהפיים בפוסט זה צולמו ע"י רוקס עצמה, שלא כל כך אוהבת להצטלם.
*
רוקס, 42, מקעקעת, במקור מלונדון ובשנים האחרונות בסן פרנסיסקו. עובדיה המקועקעים עד זוב דיו קיבלו אותי בחיוכים חמים, בסטודיו מרווח ומואר ("אפילו אני נבהלת כשאני נכנסת למכוני קעקועים חשוכים ומפחידים").
צילום: ©Roxx
"אני מקעקעת מגיל 15 ומגיל 20 באופן מקצועי. כשקלטתי שהמקעקעים הותיקים לא טורחים לצייר שומדבר חדש, נבהלתי מזה שכל האנשים האלה מתקעקעים באותן היצירות, מחתימים אותם כמו בקר. כולם מיוחדים; אז צריך שלכל אחד יהיה קעקוע מיוחד.
חונכתי חינוך קתולי שמרני במנזר, אבל תרבות קעקועים ריתקה אותי מאז שהייתי קטנה. מרכז העיר של לונדון בשנות ה-70 היה מלא בפנקיסטים וסקינהדז צבעוניים, עם קורי עכביש וורדים אנגליים מקועקעים על כל הפרצוף. ידעתי שאני צריכה משהו שיכניס לי כסף, יאפשר לי להסתובב עם ציפורי גן העדן האקזוטיות האלו, ויאפשר לי להיראות איך שאני רוצה.
צילום: ©Roxx
אנשים חושבים היום שאפשר להשיג התמחות על ידי שליחת מייל. אבל בעבר כדי לקבל התמחות היית צריכה להתקעקע בכבדות אצל מי שרצית להתמחות אצלו; היית צריכה לפתח איתו מערכת יחסים שלמה, לשלם לו המון כסף, להתחנן לאורך אינספור סירובים ולא להפסיק עד שהיית משיגה מה שאת רוצה. כדי להשיג את המכונה הראשונה שלי, נסעתי לברמינגהם לבחור ששמעתי שמייצר את המכונות הכי טובות וקעקעתי אצלו את הצד של הראש.
חנויות קעקועים אז לא כל כך אהבו את הרעיון שנשים יעבדו בהם. רוב הבחורים שניסיתי להתמחות אצלם היו יותר עסוקים בלנסות להשכיב אותי מאשר ללמד אותי משהו. אחרי תקופה ארוכה שניסיתי ללמוד בדרך הרגילה ולא הצלחתי, הבנתי שאני אצטרך לעשות את זה לבד. פתחתי סטודיו משלי בגיל 21 באדינבורו. קעקעתי בלי לדעת איך. הייתי לי תשוקה חותכת ששמה בצד את כל הפחדים שלי.
פעם חשבתי שתוך 25 שנה אשתעמם לגמרי מהמקצוע הזה, אבל אני מתה על זה. אני לא מסתכלת על העבודות שלי וחושבת איזה יופי של קעקוע, אלא רק כמה שהייתי יכולה לעשות את זה יותר טוב. הפקפוק העצמי והביקורת מניעות אותך הלאה. את צריכה למצוא את מה שאת רוצה לעשות בחיים ולהמשיך לעשות אותו עד שאת עושה את זה כמו שצריך.
"עדן רצתה לחגוג את המורשת הפיליפינית שלה". צילום: ©Roxx (גודל מלא)
קיעקוע עבורי זו דרך רוחנית, זו הכנסייה שלי. כשאני מקעקעת מישהו במשך שעות אני מאבדת תחושת זמן- זו לא עבודה, זו אנרגיה. אני לא מרגישה שאפילו הייתי שם, אני מביטה בקעקוע ושואלת איך לעזאזל זה קרה. את הופכת לכלי. לטעמי, אין ערך לאמנות על נייר או קיר לעומת אמנות על גוף, בגלל איך שזה גורם לאנשים להרגיש טוב ולחגוג את החיים שלהם. יש לקעקועים ערך רוחני גדול בגלל ההתחייבות וכמות הסבל שאנשים מוכנים לעבור בשבילם. שום דבר לא משתווה ללדעת שהציור הזה חי ומסתובב איפשהו ויום אחד יתכלה.
צילום: ©Roxx
שם הסטודיו, 2Spirit Tattoo, מתייחס לרעיון שצריך שני אנשים ושתי אנרגיות כדי לעשות קעקוע. הלקוחות הם לא רק קנבס, הם המקור, הניצוץ שאני צריכה בשביל לעשות את הקעקוע. אני בדרך כלל מקעקעת מהבוקר עד הערב בלי לזוז מהכסא. אני אוכלת ב-10 דקות ויש לי עוזר אישי צמוד כדי שאוכל לשבת ולקעקע בטירוף. אנשים טסים לפה בשביל להתקעקע ולחזור; הם מתאמצים בשבילי, אז אני מתאמצת בשבילם. משמעות נוספת ושולית יותר לשם היא לתת כבוד ליכולות השמאניות של בעלי שתי הנשמות, כמישהי שהיא חלק מהקהילה הקווירית. פעם כיבדו וחגגו אנשים כאלה שכיום נמצאים בתחתית החברה ונתפשים כפריקס.
החברה מאמינה שנשים צריכות להיות עדינות, עם פרחים ושטויות כאלה. אני לא נאמנה לתפקידים המגדריים האלה ויש הרבה נשים שלא בהכרח מעוניינות בדברים עדינים, שרוצות לחגוג את מה שעברו בחיים עם הצהרות גדולות, שחורות ובוטות. ואני פה כשהן רוצות את זה.
צילום: ©Roxx
יש לי מערכות יחסים עמוקות, רציניות ואינטנסיביות עם הלקוחות שלי. זה סופר אינטימי בלי להיות מוזר. הם מגיעים אלייך כדי להביע דברים מאוד עמוקים- את הולכת לחתונות שלהם, שומעת הכל על החיים שלהם, והם תמיד שומרים על קשר. בעבר זה היה ממש מפחיד אותי, אבל היום אני ממש מתענגת על החוויה.
הייתה לי פעם לקוחה מאוסטרליה שעמדה מחוץ לבר כשאיזה מכונית איבדה שליטה ונכנסה בה. היא נכנסה לתרדמת, כמעט מתה ויצאה מזה משותקת למחצה. היה לי לכבוד גדול לקעקע אחת מהזרועות שלה, שעוד לא עבדה כמו שצריך, אבל שעשתה עליה המון פיזיותרפיה. היא לא הייתה מרירה; היא קיבלה את מה שקרה לה והחליטה לנסות למצות את המיטב מהסיטואציה. זה מאוד טבעי לרצות לסמן את הטראומות האלה, לנסות לעשות גירוש שדים לרגשות האלה דרך הגוף. כשאנשים עוברים הרבה כאב, קעקועים הם מין שיא, פסגה שאת תוקעת בה דגל ואומרת 'פאקינג עשיתי את זה, אני שורדת.'
צילום: ©Roxx (גודל מלא)
אני אוהבת עיצוב, לא איור. אני אוהבת את איך שזה שורד על הגוף ואת יכולה להביט על קעקועים כאלה מרחוק ולהבין מהם. אלה הקעקועים שישרדו גם כשאנשים יזדקנו. אני מלאת השראה כל הזמן, בעיקר מבניינים, טבע וחיות. אם את מסתכלת בהרכב המולקולרי של הרבה צורות בטבע, הכל עשוי מצורות של גיאומטריה מקודשת, כמו רצף פיבונצ'י; את רואה את זה בדבורים, פרחים, דשא, והעיניים שלי כל הזמן רואות תבניות שחוזרות על עצמן באדוות המים באוקיינוס, בקרקע, בעננים, בנסיעה במורד שדרה עם 300 עצים שכולם נראים לי אותו הדבר. אני מנסה לסדר את הצורות באופן שונה לכל בנאדם, כי אין לי אשליות שאני יוצרת משהו חדש ביקום. כל מה שמשנה זה איך אנחנו חותכים ומסדרים כך שזה ייראה שונה מהצורות של מישהו אחר.
אני עדיין מתקעקעת. כרגע אני מכסה את הזרועות שלי בשחור. אני מתקעקעת ומקעקעת כל כך הרבה זמן, שפשוט בא לי משהו פשוט, שחור, שדות. אני רק רוצה את הקונטרסט בין העור לשחור. משהו טהור. זה קצת כמו לחזור ללהיות בלי קעקועים."
*
כמו תמיד, אפשר גם להירשם לעדכונים בפייסבוק
3 תגובות לפוסט “סן פרנסיסקו: רוקס”
1 טל 14 בדצמבר 2012 בשעה 11:57
הפוסט שהכי נהניתי לקרוא עד כה. התמונות יפיפיות והפילוסופיה שלה פשוטה ונעימה, עושה לי חשק לקעקוע ולו רק בשביל הבונדעם המקעקע/ת 🙂
2 נועה 14 בדצמבר 2012 בשעה 17:40
נפלא ומרתק.
3 שירלי 7 בינואר 2013 בשעה 20:09
באמת היה נעים לקרוא. אחד הפוסטים הכי כיפים פה
תודה 🙂
השארת תגובה